נולד בצפרו בי״ד תשרי תרי״א , בנם של קדושים, רבי עמרם ורעייתו השניה רחמה ריינה , שהם , אביו ואימו מנכדיו של רבי שאול ישועה אביטבול . רבי עמרם בן רבקה , רחמה ריינה בת רבי אברהם, בתו ובנו של רבנו שאול ישועה אביטבול זצוק"ל .
נישא לצדקת מסעודה אלבז, בת אחיו רבי יקותיאל אשר הביאו לעולם שושלת קדושים דבקה בתורה, רבי יקותיאל מיכאל, ריינה וחנה עזיזה אלבז.
שירת כדיין וכרבה הראשי של צפרו שנים רבות ובסוף ימיו נתמנה לדיין ממלא מקומו של רבי שלום אזולאי. זכה לגבורות ונשאר במינויו זה עד יומו האחרון .
בין כתביו של רבי אבא זצוק"ל , "זובחי הזבח " על שטיחה וטריפות , "דין אבא" שאלות ותשובות בהלכה , "מילי דאבא" לקוטים על התורה ( הוצא לאור ע"י נכדו רבי מאיר אלבז ) , "נימוקים על השולחן" , "בית האוסף " ליקוטים מדעיים מספרים שונים
זכות הצדיק תגן עלינו ויהיה זכרו ברוך
נכתב בסיוע אתר מרוקו רשת של אלי פילו ובנוסף בסיוע של מר טל רחמים היקר .
נולד בצפרו לאסתר לבית חמו ולמימון איטח ע"ה אח לחיים איטח, עזיזה באנוז ומסעודה אלבז.
בשנת 1961 נישא לאסתר לבית רוומי ילידת פאס, בשנת 1964 עלו לארץ ישראל, קבעו את ביתם באשדוד. הביאו לעולם שבעה ילדים ע"פ הסדר הבא : סוניה, מימון, נועה, ז'ילבר, סמדר, שמשון וחלי.
במרוקו עסק במסחר של רכבים, בארץ עבד בעיריית אשדוד ולאחר מכן בחברה למתנסים עד לצאתו לגמלאות.
משפחתו ומכריו מעידים עליו כאיש משפחה חם ואהוב, ישר דרך, צנוע, בעל גישה חיובית ותמיד נכון לסייע. כל אלו ועוד הפכו אותו לדמות מוכרת ואהובה באשדוד.
נקרא על שם הסבא רבה, רבי אלישע אפריאט זצ"ל. סבתו תמו, היא בתו של רבי אלישע אפריאט "קדיש דרבנן" שנישאה לר' יהושע בן זכרי.
אחותו של אלישע חסיבה נישאה לר' מאיר כהן חזן ומיקירי בית הכנסת קהילת צפרו באשדוד.
למד מגיל 3 בתלמוד תורה ב"אם הבנים". המשיך לימודיו בבית ספר אליאנס ולאחר מכן למד בבית ספר על יסודי בעיר פס במגמת חקלאות.
היה חבר בתנועת "הבונים" בספרו, במסגרתה השתתף בשנת 1950, בסמינר בנושא תורת הסוציאליזם, חצי שנה בצרפת בטירה בעיירה שליד מרסיי וחצי שנה בישראל בקיבוץ נצר סירני כדי להכשירם כגרעין-קבוצת חלוצים לעליה לארץ.
כשחזר מהארץ לצפרו מונה להדריך נערים בתנועת הבונים ואז ארע אסון השיטפון-אלחמלה. בתמיכת הג'וינט הקימו מחנה מעבר לילדי המשפחות שבתיהם נהרסו בשיטפון.
ב- 4/9/1952 עלה ללא הסכמת הוריו לישראל, דרך קזבלנקה, מרסיי ובאניית " חיפה" לחיפה. מחיפה נקלט בקיבוץ צאלים ועבד בחקלאות על פי הכשרתו. בקיבוץ ביצע תפקידים כחצרן, רפתן, נהג, והכי אהב כרועה צאן.
כשעזב את הקיבוץ עבד בחוות צאן פרטיות חווה הידועה כיום כחוות אריק שרון ובחוות "גולדברג" ו"מיגדה", כמחסנאי במחנה נתן וכפקיד בסוכנות היהודית.
רפי נולד בצפרו להוריו שמעיה וסתרייה, המשפחה התגוררה במלח, לפניו נולדו שלוש הבנות רבקה זוהרה ז"ל ואסתר. רפי נולד עם תאומתו כוכבה והיה הבן זכר הראשון להוריו, וזכה ליחס מיוחד. אחריו נולדו דינה ושלום.
בילדותו היה כל בוקר מתפלל עם אביו בבית הכנסת ומשם המשיך לבית הספר היהודי בו למדו בעיקר תורה, ערבית ומעט צרפתית.
הוא זכר את המריבות שהיו מתלקחות ברחוב מפעם לפעם עם הילדים הערבים. מכיוון שהיה הבן הראשון המיוחס, לאמו לא הייתה סבלנות לחכות שיגיע לגיל 13 ואת בר המצווה חגגו לו בבית הכנסת ובבית המשפחה בגיל 12.
לאחר בר המצווה, ב- 1962 עלתה המשפחה ארצה. לאחר מסע נדודים ביבשה, בים ובאוויר, ממרוקו דרך איטליה ללוד. ומשם באוטובוס הישר לדימונה שהייתה בראשיתה, ללא ירק ועצים רק חול ושממה. המשפחה קיבלה דירת עמידר בלתי גמורה והחלה תקופת הקליטה וההשתרשות בארץ שלא הייתה קלה.
רפי למד בביה"ס היסודי המקומי והמשיך במגמת מסגרות, בכור האטומי. הוא התגייס לצבא ושירת בנח"ל בגרעין "עתיד" שהגיע לבארי ובין חבריו היו דוד ז"ל ויונה כהן, יוכי אלון וחזי יחזקאל. במלחמת ההתשה נפצע בסיני. את פסי הכיר בכפר הנופש הצרפתי באשקלון. כשהחליטו לחיות ביחד רפי עבר לקיבוצה בגליל, מורן. אך מהר מאד הודיע לפסי שאין כמו בארי וקיצר את שהותו במורן.
נולד בצפרו לשאול ועיישה כהן ע"ה, כתלמיד שקדן וחרוץ היה ברור שהוא יעסוק בהוראה, עם נישואיו לחסיבה זכרי ז"ל , בת הנגיד האחרון ר' רפאל זכרי ע"ה , יצאו ללמד במקומות שונים אחרים במרוקו, ר' מאיר התקדם בתפקידיו עד לתפקידו האחרון במרוקו כמנהל אדמיניסטרטיבי של בית החולים הראשי בקזבלנקה.
רבי מאיר כהן ורעייתו חסיבה לבית זכרי ע"ה
ר' מאיר זצ"ל עלה לישראל ב- 1965, השתקע באשדוד והשתלב בחיי קהילת יוצאי צפרו, נרתם כל כולו לייסוד והקמת בית הכנסת המפואר של קהילת צפרו.
חברותא נדירה של מכובדי קהילת צפרו
לימים בצוק העתים, קיבל על עצמו להיות שליח ציבור, שליחות אותה ביצע באדיקות ובאהבה אין קץ, לא היה דבר אישי או משפחתי אשר היה יכול להיות בר תחרות עם שליחות זו אשר ארכה יותר מ- 20 שנה .
החיבור שלו לעשייה בקהילה, בדרך בה ניהלו חיי הקודש בקהילה, הדרך בה הנהיג היווה בסיס להמשך המורשת המפוארת של קהילת צפרו.
בהגיעו לגבורות עשתה לו הקהילה, בהובלתו וכתיבתו של שלמה לוטטי היו', מחווה יפה ומכובדת מאוד בהנצחת אבני הדרך ומסכת חייו ( ראו מצ"ב תמונה )
וכך נכתב :
רבי מאיר כהן – הכהן של ימינו
דברי שבח לכבוד מאיר כהן – יש לכתוב באותיות מאירות
לברור טוב את המילים ולבחור רק את המובחרות, לחפש רעיונות מהמקורות ובכלל זה הכותרות, המתארים ומשחזרים את מהלך חייו, את פועלו – מאשרות לחרוג הפעם ולספר שבחו בפניו – בתבניות מחורזות ומפוארות. לשמוח בו ואיתו יחד עם כל אוהביו – בהגיעו לגבורות.
נולד בר"ח ניסן תרפ"ב 29/3/1922 (למרות שבמרשם בספרו וב- ת.ז רשום 5/4/1922, שהוא יום ברית המילה ולא יום הלידה).
בזמן הלידה ההורים גרו ב"דאר אבא אפריאט". המשפחה גרה בקומה הראשונה והקומה השנייה הוקצתה לבית כנסת "צלא אזדידה" בו התפלל גם ר' שמעון חיים עובדיה.
למד ב"אם הבנים" שהיה ממוקם במלאח בבית הכנסת "צלא דלפוקי" ובשנת 1935 עבר לבניין חדש מחוץ למלאח. המורה האהוב עליו היה רבי דוד עטר שבא מ-מוגדור ללמד בצפרו.
בשנת 1931 עבר ללמוד בבית ספר "אליאנס" שהיה ממוקם עדיין במלאח ב-"דאר אלחמאם". בשנת 1932 אליאנס עבר לבניין בעיר החדשה. המורה ואח"כ המנהל היה מר אסא. בערבים המשיך ללמוד גם ב"אם הבנים".
בשנת 1936 המשיך לימודיו בבית הספר התיכון בפאס ועבר בהצלחה את בחינות הגמר שהתקיימו בשנת 1939 ברבט. מיד אחר כך ניגש לבחינות להתקבל לסמינר למורים של אליאנס בפריס אך בגלל פרוץ המלחמה ב-1939, השתבשו התכניות ונאלץ להסתפק בלימודי הנהלת חשבונות בהתכתבות עם בית ספר בפריס. בהמשך החל לימודי משפטים דרך המכון ללימודים גבוהים בפריס באוניברסיטה של אלג'יר ואחר שהשלים דרך אותו מכון את לימוד המשפט המרוקאי קיבל תעודת עו"ד, התקבל לעבודה במשרד האוצר המרוקאי. בהמשך שינה כוון למד כלכלה ובמאי 1955 עבר את הבחינות בהצלחה.
עיסוקים במרוקו : עבד כמורה לצרפתית ב"אם הבנים" ובתקופה קצרה גם בישיבת "בית דוד", כיהן כמזכיר גזבר ומנהל חשבונות של הקהילה, כיהן כחבר ועד הקהילה וכסגן יו"ר הוועד במקביל לכהונתו של רבי דוד עובדיה כרב העיר, מורה למאות תלמידים באליאנס, עבד במשרד האוצר בעיר מקנס וברבט כמפקח על דוחות הכספיים של חברות הביטוח.
נולד בצפרו מרוקו , ליעקב ורבקה כהן ע"ה, בגיל 18 היה כבר יתום מהורים.
במרוקו עבד למחייתו כנגר, נישואיו הראשונים לא צלחו בשל עקרות רעייתו, נישא בשנית לסטרייה לבית ברוך ע"ה והביא עימה לעולם 8 ילדים רבקה , זוהרה ז"ל , יעקב ז"ל, אסתר, רפי ז"ל , כוכבא , שלום ודינה .
עלה עם משפחתו בשנת 1962 , מפאת גילו ומצב בריאותו לא עבד בארץ , נפטר בטרם עת בגיל 65 שנים
ראש חברת אליהו הנביא בקהילת צפרו הלא הוא רבי מכלוף אליהו הלוי זלה"ה המכונה "מקדאם כלאל" שפיקד בעצמו על כל פעולות החברה. וכל יומו היה מוקף בזיכוי הרבים ולהועיל לזולתו וגזבר החברה היה ר' שמעון זאב כלפון זצ"ל, שעיסוקו היה חנות לממכר ספרי קודש.
פעל לחלוקת מצרכי מזון עבור נזקקים באופן של "מתן בסתר" בדרך כבוד, כאשר בכל יום חמשי היה מפקד על מבצע של הנחת סלים מלאים מזון בשעות לילה מאוחרות ליד דלת ביתם של המשפחות הנזקקות. ביום ששי בשעת הבוקר, היו ממשיכים עם פעולות החסד ואוספים חלות מבתי אנשי העיר האמידים ולאחר גמר האיסוף, מחלקים אותם בבתי הנזקקים.
בכל ברית מילה בעיר היה משתדל להיות נוכח ולא היו מתחילים ברית מילה ללא נוכחותו, וכשהיה מגיע, הא לך האות שאפשר להתחיל בברית והיו אומרים "הנה בא אליהו הנביא ועמו אליהו הלוי".
אף בשמחות בר המצווה היה עומד בראש התהלוכה לכבוד החתן בר מצוה ומרים את החתן על כתפיו ומשמח אותו עד כלות הכוחות.
בימי הרחמים והסליחות היה קם בעוד לילה ומסתובב בבתי העיר להעירם לאמירת סליחות כנהוג. לאחר מכן, היה מקדים לבא ראשון לבית הכנסת להכין תה וקפה לקמים באשמורת.
יקוט נולדה בספרו בשנת 1914, כבת ראשונה לאבא אפריאט ורבקה רחמה לבית פוני ע"ה, אחריה נולדו עוד 9 אחים ואחיות : ציפורה ז"ל, אבי פנחס ז"ל, שמעון ז"ל, זוהרה ז"ל, שלום הי"ו, אסתר הי"ו, חיים ז"ל , אבנר וסוזן הי"ו.
יקוט נישאה בשנת 1928 ל- שלמה חוטה בן אליהו.
יחד גידלו 8 ילדים חמישה בנים ושלוש בנות : חנה, אליהו, צמח, מיכאל, יעקב, שולה, דוד וכרמלה . שניהם יחדו, הקרינו אהבה ביניהם, לילדיהם, לקרובים ולכל אדם.
עלו לישראל בערב יום העצמאות בשנת 1955. נקלטו בפחונים במעברה ואח"כ שוכנו בדיור בדירה, בקרית שמונה. בנם אליהו ציון עלה כנער בגיל 14 במסגרת עליית הנוער. ב"ה זכו לגדל נכדים ונינים רבים.
יחד חיו כל השנים בשמחת חיים, ביתם היה פתוח לרווחה ולמרות המרחק הרב כל הקרובים ההורים האחים ואחיינים ואני בתוכם האחיות והאחייניות, התארחו בביתם סעדו ממטעמיה. גם יקוט הרבתה לבקר את הוריה לעתים קרובות ואת אחיה ואחיותיה.
יקוט הקפידה בקיום מצוות ביקור חולים, אוהבת שלום ורודפת שלום, הייתה מוכשרת להשכין שלום בין בני זוג גם בשליחות של הרב המקומי והכל בצנעה.
נולד בצפרו לשמחה לבית טובלי ושלמה ממן ע"ה, אח של חיים ויצחק ממן ע"ה, למחייתו עסק במסחר מחוץ לעיר . לימים נישא לאסתר לבית עובדיה והביא עמה לעולם שבעה ילדים, שלושה בנים: גבריאל , רפאל ומאיר. וארבע בנות :מסודי (יהודית) ריימונד(רותי) שמחה ופאני. נפטר בטרם עת בגיל 41 .
שנה לאחר פטירתו , בתאריך 12/10/1962 עלתה משפחתו לארץ .
הביאו לעולם שמונה ילדים, כולם נולדו בצפרו , שמותיהם: . שרה דבורה, עזר,מוניק, יעקב ז"ל, עליזה,מאיר ז"ל, שושנה, משה, ופנחס. חנה עסקה בייצור של כפתורים יפים המיוחדים לבגדי כלות, עלתה עם משפחתה ארצה בשנת 1962 היישר לבאר שבע
נלב"ע בכח' בכסלו , מקום מנוחתה בית העלמין בבאר שבע
רבי עמור בן שלמה נולד בשנת תקמ"ב בעיר צפרו שבמרוקו, בבגרותו נשא לאישה את מרת דונה אלבאז ונולדו להם עשרה ילדים.
רבי עמור עסק לפרנסתו ביום במסחר והוגה בתורה בלילות, למעשה היה אחד מענקי התורה של העיר צפרו רבי עמור שימש כאב בית דין בעיר ובנוסף לכל היה גם משורר.
הוא היה ידוע בהכנסת האורחים שלו וביתו היה פתוח לכל אדם. חכם יעקב אבוחצירא – האביר יעקב, כל אימת רבי שהגיע לצפרו מתאפילאלת היה מתארח בביתו.
רבי עמור היה בחברותא עם חכמי דורו ביניהם חכם יצחק בן וואליד, חכם יוסף בירדוגו, חכם עמרם אלבאז ועוד. הוא השאיר אחריו תלמידים רבים, ביניהם חכם משה רפאל אלבאז – הרמ"א.
חכם עומר אביטבול כתב ביאורים וחידושים רבים לתורה, חידושים אלו הוצאו לאור בספרים הבאים: 'מנחת העומר – שו"ת', 'עומר התנופה – ביאורים על התורה', 'עומר מן' – דרושים לפרשיות התורה', 'עת הזמיר '- אגרות ומליצות', 'שירת העומר – ביאורים על אגדות חז"ל', 'שירת העומר – שירים ופיוטים
מאחר ואין תמונה , עשינו שימוש בחתימתו .
מידע נוסף ומפורט אודותיו באתר החכם היומי בקישור הבא: לחצו כאן
להנאתכם להלן קטע אודיו של אחד מפיוטיו הידועים בערבית יהודית הוא "תובו לילאה, יא נאס" שיר שבח לה' וקריאה לחזרה בתשובה .
תובו לילאה יא נאס, יא עיני, וואעבדוה דימה.
לחאנין. לגאפור, יא עיני, הווא מול רחמא.
רבי כלק דנייא, בסמא דוורהא.
לארד עללק פלהווא, ביזאהו ווקפהא.
בגיר סווארי פלכווא. פי לוסט נזלהא.
ועזל ליל מן נהאר, בדאוו ודלמא.
למד בתלמוד תורה ב"אם הבנים" וביסודי באליאנס בצפרו, המשיך לימודיו בעיר פאס, היה חבר בתנועת הצופים E.I.F. בעיר פאס התגבש רצונו לעלות ארצה ועל אף התנגדות הוריו ניסה להגיע דרך טזה / אוג'דה ורק אחרי שבעה ניסיונות הגיע לארץ באנייה "גלילה" ב-29/9/1949 .
במרוקו הייתה עקרת בית והביאה לעולם ארבעה ילדים : נטע , מאיר , שלמה וראובן היו' .
את מסע העלייה לארץ החלה כאשר עברה עם משפחתה למחנה מעבר בקזבלנקה בו שהו 3 חודשים. לאחר מכן בשנת 1955 הגיעו דרך מרסיי בצרפת, באוניה "ירושלים" לנמל חיפה. בארץ המשפחה נשלחה למעברת חרובית (ליד צומת מסמיה) יער חרובית של היום, שם התגוררו בצריף. בשנת 1956 הועברו למעברת כפר גבירול (קוביבה) ליד רחובות. רק בשנת 1962 קבעו את ביתם ברובע ב' שבאשדוד.
בארץ עבדה בעיירת אשדוד כבשלנית בבית הספר מוריה.
נקברה באשדוד ,יהיה זכרה ברוך , ת.נ.צ.ב.ה
יוסף אליעזר קסלסי ז"ל
מש' קסלסי בחרו בעוד דרך להנציח ולהעלות את נשמת הוריהם, יוסף ורבקה ע"ה. מעתה כל בני קהילת צפרו וכל המבקשים, יוכלו לעשות שימוש בערכת סידורים ניידת לבתי אבלים. בשורות טובות לכולם .
כל המעוניינים מתבקשים להגיע לבית הכנסת של קהילת צפרו ולפנות בנושא זה למאיר קסלסי או לר' שמעון סיסו היו'
אחרון רבני צפרו , רבי דוד נולד בצפרו באייר תרע"ח , בנו של רבה של צפרו , הגאון רבי ישועה שמעון חיים עובדיה זצוק"ל .
בהיותו בגיל ל"ד עם פטירתו של אביו, ישב על כסאו ברבנות העיר ואף קודם לכן כבר עמד לימין אביו בהנהגת העיר עם זקנותו ומצב בריאותו הרופף של אביו זצ"ל. תפקיד זה מילא 10 שנים , בשנת 1952 התבקש לכהן כרב העיר רבאט לאחר מכן בשנת 1961 התמנה לרבה של פאס וב- 1963 לזמן קצר מילא את תפקיד רבה של מרקש
רבי דוד עובדיה
כמו כן היה איש חינוך מהמעלה הראשונה אשר הוציא תחת ידיו מורים ,תלמידי חכמים ובעלי מקצועות בכירים רבים. תפקידים נוספים אשר מילא במרוקו : מפקח בית הספר "אם הבנים", חבר הוועדה לרפורמה בחינוך (במרוקו), נשיא של כבוד בקהילת צפרו ,מפקח על החינוך היהודי, חבר הפרלמנט במרוקו ועוד…
ילידת צפרו , ביתם של משה זרח ומרים (רמו) לבית טפירו עליהם השלום, בת למשפחה בת שורשים עמוקים בצפרו. פאני היא נכדתם של של אברהם ורבקה טפירו ז"ל, נינתם של ישועה מרעילי – זרח ז"ל ושל עליה טפירו ז"ל. אחות לישועה, אבי, רפי ויוסי זרח יבדל"א . עלתה לארץ עם משפחתה בשנת 1956, קבעו משכנם בעיר רמלה.
בישראל עבדה 15 שנים בתעשייה האוורית ולאחר מכן עשתה הסבה לחינוך, מורה לתנ"כ. נישאה לחיים כץ ע"ה עימו הביאה לעולם שני ילדים , קובי ואלעד, התגורררו בראשון לציון.
בכ' סיוון התרפ"ט, נולד בעיר צפרו אשר במרוקו , בן זקונים לחיים ושרה וידל. עד גיל בר המצווה גדל כדרך כל הילדים. למד בתלמוד התורה של רבי דוד עובדיה.
בגיל 14 החליט לסיים את חוק לימודיו והחל לעבוד לפרנסתו. לאחר שנה הצליחה אמו שרה ז"ל בזכות אבותיה, להשיבו לתלמוד תורה של רבי דוד עובדיה, לאחר שהבטיחה לו שהיא תספק לו את כל מחסוריו בעבורם עבד. הנער חזר לספסל הלימודים ואף ראה ברכה בלימודיו, הצטיין בהם, ואף מונה למלמד בתלמוד תורה.
ר' רפאל בן זכרי נולד בעיר צפרו אשר במרוקו , עלה עם משפחתו בשנת 1956.
בנו של יעקב זכרי ואח של זהרה זכרי , נישא לרוזה לבית הרוש שתחיה עמה הביא לעולם ארבעה ילדים
לפרנסתו עסק בהוראה למלאכה והיה בעל נגרית מרכז הריהוט בבאר שבע
ר' רפאל בן זכרי , דמות מופת , שאת סיפורו העבירה לפרסום משפחתו המבקשת להנציחו בכבוד ובגאון
פעילות ציונית במרוקו :
החיבור שלו ואהבת השפה העברית הובילו אותו ללמד את השפה העברית בהתנדבות
לפני קום המדינה טיפל בקרנות הלאומיים ק.ק.ל ,קרן היסוד,השקל הציוני
התמנה להיות נציג מרוקו לקונגרס הציוני
יסד את ארגון תנועת "בני עקיבא" כולל השתלמות מדריכים ,מדריך רוחני של תנועת הצופים.
כתב מחזות והכין הצגות בנושא התודעה הלאומית ומסורת ישראל
היה האיש שקיבל הודעה על הנופלים בקרבות בארץ ומודיע למשפחות
במשך פעולותיו נקרא לשלטונות והוזהר שאם לא יפסיק ייענש בגל חומרת הדין. בנוסף עמד בפני סכנה מהערבים המקומיים שראו בעוינות את פעילות העלייה ואף התנכלו ושרפו לו משאית מלאה בסחורה.
בכדי להתקרב לפחה המוסלמי ולמושל הצרפתי ביצע עבודות נגרות ללא תשלום עבורם.
את העלייה ארצה דחה לשבוע האחרון שנסגר מחנה המעבר בקזבלנקה,דחף לעליה ללא ליאות והתוצאה הייתה שמכל היהודים כ-7000 יהודים לא נותר אף יהודי.
לפני העלייה לארץ היה בין המייסדים לעליה על הקרקע של מושב יד רמב"ם והמיוחד בו היה שאנשים רכשו את הבית והמשק עוד במרוקו.
נולד בצפרו בשנת תר״ל , מחכמי ורבני העיר , היה צדיק תמים ישר ונאמן, ירא אלוקים ,עניו ולא מש מאהלה של תורה.
רבות סופר על רבי יצחק זצ"ל על עוצמת ברכותיו עם כוס השמן שרבים זכו להם , על עוצמת תפילותיו .
כמו כן סופר על כך שקם לחתן את ביתו ,צריך היה להוסיף לנדוניה שטיח אך פרוטה לא הייתה בכיסו , אמר למשפחתו שהכול יהיה בסדר ודבר לא יחסר ויצא למרכז העיר (באב אל מא'אם ) , בעודו מגיע לשם מופיע יהודי שחזר מנסיעה מחוץ לארץ עם סחורה הכוללת שטיחים וצועק לו , " רבי , שמעתי שכבודו מחתן בת , קח לך שטיח ועל התמורה נדבר אחר כך "
היה מגדולי השקדנים בדורו, מו"ץ, הרבה גבולו בתלמידים. נתמנה לדיין בסוף ימיו של רבינו הרמ"א והמשיך לכהן בתפקיד זה עד סוף ימיו. הניח אחריו פס"ד שחלקם נדפ"ס בספר ריח ליצחק , היה מליץ ומשורר וקצת משיריו נדפסו בספר צלצלי שמע
על ציונו נכתבו התארים:"מרגלית ואבן טובה. זקן ויושב בישיבה. שוקד על דלתי התורה. כחשיכה כאורה. והן בעודנו באבו. חושן משפט על לבו"…
מאחר אין בידינו תמונת דמותו של הרב הצדיק, לעיל צילום חתימתו כפי שמצויינת בספר קהילת צפרו של הרה"ג דוד עובדיה זצ"ל ולהלן צילום תמונת קברו כפי שצולמה ב- 1972 ע"י ר' משה טובלי זצ"ל ממקום ציונו בעיר צפרו
נולד בצפרו, בנו של ר' משה אלבז ע"ה מחכמי העיר, נשא לאישה את רבקה ביתו של רבי שאול ישועה אביטבול זצוק"ל . הביאו לעולם ארבעה ילדים בינהם רבי שמואל אלבז אביו של רבינו האדמור רפאל משה אלבז זצוק"ל. לימים התמנה רבי יהודה לפוסק ראשי בצפרו , מקצת שבחו ניתן לקרוא באתר החכם היומי.
בעודו בחיים תיקן מצבה ובה :
" יראי השם ושומרי דרכיו הטובים הם בעיני עצמם כאין, אפיל לפניכם בקשתי אני זעיר העתירו בעד הנעדר מבניכם ויהי לאין ..אחיו של קץ.. "
מאחר אין בידינו תמונת דמותו של הרב הצדיק, לעיל צילום חתימתו כפי שמצויינת בספר קהילת צפרו של הרה"ג דוד עובדיה זצ"ל
בן ר' יהושוע אהרון אפריאט , רבני הדור תארוהו "קדיש כרבנן " כי הייתה לו יראת ה' טהורה , יראתו קדמה לחכמתו וביטחונו בה' היה שלם . כל ימיו היו בקדושה וטהרה .
ע"פ כתביו של הגאון רבי דוד עובדיה זצוק"ל , מסופר על עוצמת תפילתו וברכתו של רבי אלישע .
בעת מחלתו של הגאון ישמח עובדיה זצוק"ל אשר התעורר מתרדמת וחוסר הכרה בעת נשמעה תפילת רבי אלישע כאשר אמר את המילה ישועה ועל כן גם הוחלט ע"י רבי אלישע כי יתווסף השם אלישע לרבי ישמח עובדיה זצוק"ל
כאשר ביקר בצפרו אדם אשר הייתה ידועה חוכמתו בקריאת כף היד , ישב בצוותא עם הרבנים ובחן את ידיהם ודיבר על מסלול חייהם . עד אשר נאלם כאשר ראה את ידו של רבי רפאל מאמאן זצ"ל בה קו החיים נקטע , ראה החוזה לא צפויה לו אריכות חיים. רבי רפאל התעקש לשמוע את האמת וכאשר נאמרה לו , רץ אל רבי אלישע אפריאט זצ"ל לעשות לו פדיון נפש , רבי אלישע האריך בתפילתו מהערב ועד לאור הבוקר . למחרת הלך שוב רבי רפאל לאותו החוזה אשר נדהם כי הקו הקטוע אשר ראה ביום הקודם , התאחה והתחבר לקו שלם . רבי רפאל סיפר לחוזה על תפילתו של רבי אלישע וזה רץ להתברך ממנו .
עוד נכתב, כי נשמע מפי ר' משה אהרן בן רבי יצחק אחיו, כי פעם אחת שעמד לצאת מהבית אל בית המדרש כדרכו בקודש, אשתו בקשה ממנו שקודם כל יביא לבית קצת קמח לאפות לחם לילדים. ובכיסו אין כל. הלך והסתובב מפה לשם ולבסוף רגליו הוליכוהו לבית המדרש ובקשת אשתו נשכחה ממנו. כשגמר ויצא מחוץ לכותלי בית המדרש נזכר בזה והיה מצטער הרבה, מתבייש מפני אשתו. וכשנכנס הביתה ישב במקומו הרגיל כאלו לא קרה שום דבר, בתו הגישה נטילת ידיים לאכול, כשראה לחם שאל את אשתו מאין הלחם הזה. והשיבה לו בהשתוממות. האם אתה חולם? אני שלחתי את הבת לבית המדרש להזכירך שוב על הקמח ואתה מסרת לה הכסף. רבי אלישע שתק וענה בלחש "זה מעשה נסים".
רבי אלישע שימש ברבנות ובדיינות עם רבני הדור וחתם על כמה תקנות, ונכנס לכולל שהוחזק ע"י הגביר המנוח ר' פנחס שקרון ז"ל. בשנת תרנ"ה בחודש סיון תרפ"ב עלה לארץ, משאת נפשו, עם חמשה ושלושים משפחות. המנוח מרדכי צבע שהיה בתוך העולים ובעל אמצעים, הלווה לו כל ההוצאות הנחוצות לו.
ביום ט"ז לחדש שבט תרפ"ט נלב"ע בן פ"ד שנה ונקבר בהר הזיתים בירושלים סמוך לקברו של מרדכי צבע הנ"ל.
על מצבת קבורתו נכתב
"יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם, הרב הישיש והכולל מ"ק. ענותן כהלל. לא ימיש מתוך האוהל, אוהלה של תורה. כחשיכה כאורה. עד צאת נשמתו לטהרה. מיראי ה' החרדים. תהילתו בקהל חסידים מתהלך בתומו. דן ידין עמו. משכים ומעריב לב"כ. נח לשמים ולבריות כש"ת מי"ה אלישע אפריאט נתבש"מ ט"ז שבט ש' חרפ"ת עמו יסיר לפ"ג תנצב"ה"
יהיה זכרו ברוך . ת.נ.צ.ב.ה
המידע אודות רבי אלישע אותר ע"י דוד אפרתי בכתביו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל,
קהלת צפרו כרך א' עמ' 61, 88 27. מלכי רבנן דף כ"ג.
תודה למר טל חכם , מנהל עמוד פוטושופ חכם , על עיבוד התמונה של הצדיק
נולדה בעיר צפרו בשנת תרפ"ד (1924) בת זקונים למכלוף לוי (למקדאם כ'לאל) ולפרחה לבית (עוליאל), אחות למימון, רבקה, עזיזה, סולטנה, אברהם, ביידה ויצחק.
אביה "למקדאם כלאל" היה מראשי קהילת ספרו, שימש ראש חברת אליהו הנביא וראש החברה קדישא, ועסק כל חיו בזיכוי הרבים, במתן בסתר ובעזרה לנזקקים, בין היתר פעל לאיסוף וחלוקת מצרכי מזון לנזקקים, ניהל טכסי ברית מילה ובר מצווה בבתי הכנסת ובבתי השמחות, העיר את בני הקהילה לאמירת סליחות, עסק במצוות חסד של אמת ועוד…
כמו אחיה ואחיותיה הבוגרים, הושפעה רבות מפועלו הרב של אביה, שהיה מופת לעשיה ציבורית ועודד את ילדיו לסייע לו בפעילותו הרבה בקהילה. בדרך זאת הטמיע בהם יסודות של מוסר יהודי ומסורת ישראל, הקנה להם ערכים מוצקים של אהבה, כבוד ועזרה לזולת, עודד אותם לקיים מצוות מתן בסתר וחסד של אמת.
כמו רבות מבנות דורה, בילתה בנעוריה שעות רבות בלימוד מלאכות עקרת הבית (תפירה, סריגה, רקמה, בישול, אפיה וכד') בבית אימה או אצל אחיותיה הבוגרות והשלימה את הכשרתה בחונכות (פֶלְמְעֶלְמָה) אצל דודות וקרובות משפחה בוגרות.
בשנת תרצ"ז (1937) נישאה ליצחק לוטטי (בן עלי) בנם של אליהו לוטטי וסתריה לבית חמו. עקב גילה הצעיר נהגה במהלך השנים הראשונות לאחר נישואיה, לשהות במשך שעות היום בבית חמותה או "פֶלְמְעֶלְמָה" ולשוב ללינת הלילה בבית הוריה. ורק בחלוף השנים זכתה לחדר משלה בביתם של הורי בעלה, בהמשך נולדו הבנות עליזה ורינה, הבנים יוסף, אליהו ומכלוף ולאחר מכן בת נוספת, פאני.
נולדה בצפרו מרוקו, לרחל לבית סבח ואבא ברוך ע"ה , אחות לשישה אחים והאחיות , אחות תאומה לפנחס ברוך ע"ה . אחים ואחיות נוספים לבית ברוך: חנה כהן , מסעודה אסולין, שמעון ברוך, ג'מילה סבח ורדוואה ברוך. האחות הקטנה רדוואה נדרסה למוות במרוקו, בעודה בהריון, הצליחו ליילד את התינוקת אשר נמסרה לאימוץ.
אמא של סטריה, רחל לבית סבח נולדה בארץ למשפחה עם שורשים בצפרו ומרוקו , בסביבות שנת 1880 , תקופה קשה למחייה בארץ , תחת השלטון העות'מאני. רחל ומשפחה עלו על חמורים למסע דרך צפון אפריקה חזרה למרוקו. מסע קשה בו איבדה את אחד מאחיה בהתקפת שודדים ופורעים מוסלמים .
לרחל ברוך לבית סבח היו אחים בשם שלום, מנחם וחיים סבח . נישאה במרוקו לאבא ברוך , ועלו לארץ ישראל בשנת 1954. הלכה לעולמה ביום חתונת בנה שמעון ברוך שהיא בת 80 ותקופה קצרה אחריה הלך לעולמו אבא ברוך ע"ה
סטריה ע"ה נישאה במרוקו לשמעיה כהן ע"ה ועלתה לארץ בשנת 1962 לדימונה , הביאה לעולם 8 ילדים רבקה , זוהרה ז"ל , אסתר, יעקב ז"ל , רפי ז"ל, כוכבא , דינה ושלום.
אשה צנועה , בעלת גמילות חסדים , עסקה במצות חסד ואמת בחברותה בחברת קדישא שנים רבות
נולד ב-17/10/1932 בעיר צפרו, בן בכור למסעוד ורחל מבין חמשת ילדי המשפחה, בגיל 17, שנת 1949, עלה לישראל לבדו במסגרת עליית הנוער חרף התנגדות הוריו (הוריו עלו לישראל רק בשנת 1962). בשנת 1952 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת גבעתי
ביום 11.2.1954 עסק נתן בפירוק רימונים ותוך כדי כך הופעל אחד מהם, בראותו בסכנה הצפויה לחבריו שנמצאו בקרבת מקום ,התרחק מהם בריצה כשהרימון בידיו והשליך את עצמו על הרימון.
נתן אלתרמן כתב שיר עליו :
"רצת חיש, בלי עמוד, כאילו
אחזך הטרוף כי עז.
רצת חיש ופנים האפילו
כפני איש הפורץ לבוז בז.
כה מהרת לרוץ שאפילו
הצטדק לא הספקת, אלבז" ….. "
גם עמוס אטינגר כתב שיר עליו "נתן" שהולחן והושר על ידי ג'ו עמר.
על מעשה זה הוענק לו באפריל 1973 עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר.
נולד בצפרו , בנם של יובל וקמילה טובלי אח של פנחס, אילן ונורית. בשנת 1963 עלה לארץ עם משפחתו, שהתיישבה באשדוד. הוא למד בבית הספר היסודי "שקמים" וסיים בהצטיינות את לימודיו ב"מרכז הנוער ע"ש משה קול".
אהרון היה קשור מאוד למשפחתו ושמר על קשר גם עם קרוביו הרחוקים. הוא היה חברותי ואהוב על כולם, היה צמא-דעת וגילה התעניינות בנושאים מגוונים. הוא אהב ספורט, שיחק כדורסל וכדורעף בקבוצת אליצור, וזכה במדליות רבות. הוא אהב צעדות והרבה להשתתף בהן, ולאחר שעבר קורס הוסמך להיות מציל-חובב.
כבר בצעירותו גילה עצמאות רבה, ועד לגיוסו עבד כמלצר בבית-מלון בטבריה. כאן גילה אזרחות למופת, כשהחזיר לתייר שהתארח במלון סכום כסף גדול במטבע-חוץ, אותו שכח התייר בחדר האוכל.
בשנת 1980 התגייס אהרון לצה"ל והתנדב לצנחנים, מתוך רצון לשרת עם חיילים בעלי מוטיבציה גבוהה. אהרון נפגע בתאונה בעת שירותו הצבאי, ושנתיים לאחר מכן נפטר.
נלב"ע בראש חודש , א' אדר (א') תשע"ט ( 1926 -2019 )
נולד בצפרו למרים ומרדכי זיני ע"ה.
במרוקו עסק במסחר והיה בעל עסק למשקאות אך בנוסף ובמקביל מספרים כי עסק בחשאי בהברחת משפחות יהודיות אל הגבול וסייע להם לעלות לארץ , לא אחת משימתו הייתה כרוכה בסיכון ממשי על חייו אך זה לא הרתיע אותו מאחר והיה הוא חדור אמונה וציוני אמיתי.
בשנת 1957 נישא לפדינה לבית טובלי ביתם של שמואל ואסתר טובלי ע"ה והביא עימה לעולם 3 ילדים , שמעון , מרים ואסתר היו'
מעט לפני נישואיהם , העתיקו את מקום מגוריהם לעיר קניטרה (פורט ליוטה ) הסמוכה לרבאט הבירה עד שנת 1979 עת עלו לארץ ישראל .
נולדה בעיר ספרו בחודש אלול תרפ"ה (ספט' 1925) בת בכורה לאהרון טובלי ולחנה לבית (עוליאל), אחות ליובל, גרסיה ז"ל, רוזה, יקוט, שולה, שמעון, דוד וסוזן.
אביה אהרון טובלי ע"ה, היה סוחר דגנים ושותף עסקי עם תושבים מקומיים שגידלו בעבורו עדרי צאן. אימה, חנה ע"ה, היתה עקרת בית ודאגה לטיפוח הבית ולגידול הילדים.
כבת בכורה, זכתה בבית הוריה ליחס אוהב ומפנק וקיבלה תמיד את כל מבוקשה. כשגדלה והיתה לנערה, ניחנה בחן מיוחד, ביופי נדיר, במזג נוח ובמידות טובות. כשהגיעה לפרקה נעתרה לחיזוריו של יצחק לוי ז"ל (בנם הצעיר של מכלוף לוי "למקדאם כ'לאל" ופרחה לבית עוליאל) שהיה מהטובים והמיוחסים שבבני העיר ספרו.
הם נישאו בשנת 1939 והחלו את חייהם המשותפים בחדר שהוקצה להם בבית הוריו. הוא היה ידוע כאדם מתקדם בדעותיו, נדיב ובעל לב רחב, העתיר עליה מכל טוב והרעיף עליה אהבה אין קץ. הוא פינק אותה וחלק עמה את מנעמי החיים. לצדו, חוותה בתקופה זו שנים יפות ומאושרות, שבמהלכן בנו את ביתם ונולדו שבעת ילדיהם. שמואל, יקוט, פאני, קמיל, מכלוף, ענת (אוגט) ורפאל.
נולד בצפרו . היה בן יחיד להוריו מאיר וחנה חמו ע"ה, נישא בשנת 1932 לחנה ממשפחת פוני עימה הביא לעולם 9 ילדים : אימי ז"ל-שרה דבורה, עזר, מוניק ,יעקב ז"ל, עליזה מאיר ז"ל שושנה, משה ופנחס.
בצפרו עבד כשרת בבית הספר " אליאנס" עד לעליית לישראל בשנת 1962 בעלייה הגדולה. בארץ עבד בבניין בחברת "סולל בונה" עד ליציאתו לפנסיה.
ניפטר בתאריך: י' אדר תשנ"ו ונטמן בבית העלמין החדש בב"ש
נולד בצפרו מרוקו ,לרחל ואבא ברוך ע"ה, אח לשישה אחים והאחיות בשם פנחס ברוך, סטריה כהן, חנה כהן , מסעודה אסולין, ג'מילה סבח ורדוואה ברוך. האחות הקטנה רדוואה נדרסה למוות במרוקו, בעודה בהריון, הצליחו ליילד את התינוקת אשר נמסרה לאימוץ.
אמא של שמעון ע"ה , רחל לבית סבח נולדה בארץ למשפחה עם שורשים בצפרו ומרוקו , בסביבות שנת 1880 , תקופה קשה למחייה בארץ , תחת השלטון העות'מאני. רחל ומשפחה עלו על חמורים למסע דרך צפון אפריקה חזרה למרוקו. מסע קשה בו איבדה את אחד מאחיה בהתקפת שודדים ופורעים מוסלמים .
לרחל ברוך לבית סבח היו אחים בשם שלום, מנחם וחיים סבח . נישאה במרוקו לאבא ברוך , ועלו לארץ ישראל בשנת 1954, הלכה לעולמה ביום חתונת בנה שמעון ברוך , שהיא בת 80 ותקופה קצרה אחריה הלך לעולמו אבא ברוך ע"ה
שמעון ברוך בצעירותו
שמעון ע"ה, עבד בעסק המשפחתי של אביו כריתת עצים ועשיית פחם, עלה לארץ לבד בשנת 1948 שירת בצבא כחייל בודד , חזר למרוקו והעלה את הוריו ארצה ב-1954 . נשא לאישה את מרים אסור , הביאו יחד 4 ילדים אבי ,דויד , רחל ורינה.
בארץ עבד באליאנס , מפעל לצמיגים והיה גם בעל עסקים( חנות דגים ובית קפה) בגבעת אולגה .שנותיו האחרונות חיו בנתניה .
נולדה בעיר צפרו בשנת 1897. אחות לחמש בנות ואח אחד.
אביה, שלמה פוני-חלפון היה איש אמיד "אלמקדם שלמה ," כיהן יו"ר חברת ר' שמעון בר יוחאי שתמכה בעניים וטיפלה בקבורת נפטרים.
אימה, מרים לבית אזולאי.
השם רחמה נוסף לה לשם רבקה, לישועה וריפוי ממחלה קשה.
נישאה בגיל 12 ל- אבא אפריאט בתאריך 2/6/1909 .
הייתה חברה בוועד של חברת "אם הבנים" בספרו מאז היווסד החברה בשנת 1917.
ביתם היה פתוח לרווחה ולבית ועד לחכמים ולשד"רים מירושלים. קבלה אורחים בסבר פנים יפות. טיפלה בבני המשפחות שנפגעו באסון השיטפון של נחל אגאי שארע בליל א' של סוכות תשי"ב שהפיל חללים רבים.
חילקה מנות מזון לנזקקים, פעלה רבות להשכנת שלום, הייתה עזר כנגדו של בעלה אבא אפריאט בשנים הטובות כשצבר נכסים רבים וגם בשנים הקשות של פשיטת רגל ודאגו להחזר חובות לכל הנושים.
ילדיהם 5 בנות ו- 5 בנים : יקוט חוטה, ציפורה בן יעיש, פנחס, שמעון, זוהרה הרוש, אסתר בללתי, שלום, חיים, אבנר וסוזן בן-זכרי.
עלו לישראל בספטמבר 1955 בערב סוכות תשט"ו. ילדיהם חיים ואבנר עלו לישראל
אבא אפריאט ז"ל
כיחידים 5 שנים קודם להם במסגרת עליית הנוער.
מגורים בישראל : ברמלה, במושב בית עוזיאל גידלה עופות עזים וירקות ובבאר שבע.
התאלמנה בכ"ה תמוז תשי"ט.
עיסוקים בישראל : גידלה עזים עופות וירקות במושב ונסעה ברחבי הערים בצפון במרכז ובדרום עד באר שבע לבקר את עשרת בני משפחתה.
היה ממקימי העיר דימונה והכור הגרעיני, רוב פועלו בחייו הקשור לביטחון המדינה אסור עדיין לפרסום .
זכור כאדם צנוע ועניו אך גדול במעשיו, אהוב על הבריות ועל משפחתו. התגורר באשדוד בשנים האחרונות ומקום מנוחתו נקבע ביבנה לצד נכדו שאהב צחי איטח ז"ל, חלל צה"ל האחרון שנפל בלבנון.
אזכרתו תתקיים בתאריך 29 אפריל 2019 בבית העלמין ביבנה.
נולד בצפרו בשנת ה'תרמ"ה ליעקב וחנה סודרי ע"ה. למימון היו שישה אחים: הבנות היו זוהר, רחל ומאנין, והבנים יוסף, וידאל, ומשה. נשא לאישה את מרת פרסיאדה בת ישועה ורנה עוליאל ע"ה, ב-ט' בניסן ה'תרס"ט, בצפרו שבמרוקו.
מרת פארסיאדה ע"ה היא נכדתו (בת בתו) של הרב הגדול רבי אבא אלבאז זצ"ל , להלן קישור לעמוד הנצחתו.
בשנת ה'תרפ"א (1920), עלו מימון ופרסיאדה לארץ ישראל, עם ילדיהם לבנה, יעקב, תמר, וזוהר, ויחד עם האם, חנה, והאח משה, ומשפחתו, והגיעו לירושלים עיר הקודש, יום ששי ערב שבת קדש, כ"ט בכסלו, נר חמישי של חנוכה. בארץ נולדו ילדים נוספים: ציון, אסתר, יוסף, מאיר, יהושע, שושנה, שמחה, מרדכי, וגאולה.
מימון ופרסיאדה סודרי עם ילדיהם בתמונה משפחתית מ-1920 שנת עלייתם לארץ ישראל . משמאל לימין : הבן יעקב , הבנות תמר , לבנה והתינוקת זוהר ע"ה . התמונה פורסמה בספריו של רבי דוד עובדיה זצ"ל והועברה אלינו באדיבות מר אלי פילו מאתר מורשת מרוקו
הבת זוהר נפטרה בהיותה כבת חצי שנה, מחמת הקור והתנאים הקשים שהיו להם, לפני שמימון מצא עבודה שתאפשר לו לחיות בתנאים מעט יותר טובים. גם הבת הקטנה, גאולה, שנולדה בחודש תמוז שנת ה'תרח"צ, נפטרה לאחר מספר חודשים מלידתה.
מימון ומשפחתו גרו בעיר העתיקה בחצרו של מרדכי אלמשעלי. מימון ואחיו משה, עבדו יחדיו כשלוש שנים, בעבודות בנייה שונות, בתוכן בניית בית היתומים 'דיסקין', בשכונת גבעת שאול בירושלים. עד שמימון התחיל לעבוד בבניין ישיבת "פורת יוסף" שבעיר העתיקה. לאחר מכן החל מימון לעבוד כשמש בישיבה, למשך שנים ארוכות.
בשנת ה'תש"ד עזב מימון את הישיבה, ועבר עם אשתו פרסיאדה וילדיהם לשכונת זכרון טוביה, שם היה שמש בבית הכנסת "זכור לאברהם".
מימון ומשה היו חזקים ואמיצי לב. כאן המקום להביא שני סיפורים על גבורתם ואומץ ליבם של האחים מימון ומשה סודרי.
מספר מאיר סודרי הי"ו, בנו של מימון סודרי:
בניין הארץ
בשנים הראשונות לבואם לארץ באחד הימים פגש מימון כמה יהודים שעבדו בבניין וביקש מהם לדבר עם הקבלן כדי שיעסיקם, אפילו במחיר השכר שמקבלים הערבים. ואכן, הקבלן החל להעסיק אותם בבניין "ביקור חולים" החדש.
כשנסתיימה שם העבודה, עברו מימון ואחיו משה לעבוד בבניין "בית יתומים דיסקין" הנמצא בשכונת גבעת שאול. מכיוון שהיו חזקים, עסקו בהרמת מדרגות ומשקופים לקומות הגבוהות. בין הפועלים היו גם פועלים ערבים מהכפר "ליפתא" שנמצא בתחתית ההר בכניסה לירושלים.
נהוג היה אז שהקבלן משלם את שכר הפועלים ביום שישי עבור שבוע עבודה. פעם אחת ארבו לקבלן כמה ערבים בכניסה לשטח הבניין, חטפו ממנו את התיק עם הכסף וברחו לכיוון "ליפתא". הקבלן הגיע מבוהל ומפוחד וסיפר על כך לשאר הפועלים. מימון ואחיו משה, שהיו צעירים ואמיצים, שאלו את הקבלן לאיזה כיוון ברחו הערבים, והבטיחו לו להשיג את הכסף. הם לקחו בידם שתי מוטות ברזל, ויצאו לכיוון הכפר "ליפתא".
הם הגיעו לכפר באיגוף כך שהגיעו למבואות הרחוקים של הכפר, וראו שם קבוצה של ארבעה ערבים יושבים תחת עץ ומחלקים ביניהם את השלל. משה, האח הצעיר, התקרב בשקט וכאשר הגיע למקום בו ישבו, התרומם בצעקות, ובערבית אמר להם: "גנבים, תנו מיד את הכסף. אינכם מתביישים לגנוב את השכר של הפועלים שעבדו קשה כל השבוע?", הערבים הנדהמים למראה שני היהודים העומדים מעליהם עם מוטות ברזל, לא זזו ממקומם, ומשה אסף מהם את הכסף ושאל איפה התיק. כשהחל אחד מהם לגמגם, ניגש אליו משה ודחף אותו, ובאמת ישב הוא על התיק עם הכסף. האחים איימו עליהם שלא יזוזו וחזרו אל הקבלן להשיב לו את כספו.
הקבלן הודה להם מקרב לב ושילם להם תוספת יום עבודה לשכר השבועי שלהם, לאות תודה.
חסד של אמת
מספר ציון סודרי הי"ו, בנו של מימון סודרי:
כל הלוויות של העיר העתיקה והעיר החדשה, היו עוברים דרך שער האשפות, וכשהיו עוברים בשער האשפות, היו הערבים זורקים עליהם אבנים.
אז פעם, היה אבא מדליק את המנורה של יום חמישי, בישיבה – ישיבת פורת יוסף. והנה הוא רואה שהאנשים האשכנזים באים, מלמטה, אמר להם: "מה יש?", אמרו לו: "זרקו עלינו אבנים", שאל אותם: "מה עשיתם?", אמרו, "כלום, השארנו את המת למטה"; אבא צעק עליהם!, לקח את שני אחים שלו, והלך למקום הלוויה, שמה זרקו אבנים, ואבן פגעה בדוד משה, במצח. אז אמר לו אבא, "אל תלך לבית החולים "משגב לדך", תיכף תבוא משטרה, קודם שיקברו את האיש"! הלכו מימון ואחיו וקברו את האיש, חזרו, ואז, אבא רדף אחרי הילד שזרק את האבן על דוד משה, עד למעיין השילוח, לקח את הילד, הביא אותו למטבח של בית כנסת, סגר עליו, והילד היה בוכה, בוכה…
אחר כך באו משטרה, ואמרו שמימון, "אבו שחאדה" קראו לו, ש"אבו שחאדה" דקר ערבי, אמרו להם, זה לא נכון! חכם בן ציון חזן, שהיה מנהל הישיבה, אמר להם: "הוא לא עזב את המקום כל הזמן פה", בסוף, אבא אמר לשוטר, אני רוצה שאבא של הילד יבוא, ייתן לדודי משה קנס… ואז, עשו "סולחה", עם ה"מוכתר" של הכפר, והוא הבטיח להם מהיום לא יזרקו שום אבנים!
הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שמע על מה שאירע, וקרא למימון, אמר לו, "איך עשית את זה?", אמר לו הרב זוננפלד: אני מברך אותך שהבנים שלך יהיו כולם יראי שמיים, וכולם יגדלו וכולם יחזרו מהמלחמה במהרה…
ונוסיף עוד סיפור מיוחד שמספר מאיר סודרי:
אבינו היה יהודי גאה ביהדותו והיה קנאי על הכבוד היהודי , באחד הימים כאשר היה בעבודתו בישיבת פורת יוסף הגיעה אליו אישה מפוחדת שהתלוננה על ערבי כלילי (חברוני) שבא להביא פחם לבית חולים משגב לדך הסמוך לישיבה. היא סיפרה לו שבשעה שבנה הקטן רצה להיכנס לישיבה היה עליו לעבור סמוך ליד הגמל שרבץ בפתח הבית חולים הערבי רצה להפחיד את הילד הוא משך בחבל הוריד את ראשו של הגמל סמוך לפניו של הילד הקטן שנבהל מאוד והחל לצעוק. אימו שהייתה בקרבת מקום מיד באה וניגשה לבעל הגמל והעירה לו מדוע הפחיד את הילד! הכלילי מרוב חוצפתו החל לגדף ולצעוק על אם הילד. האם ירדה מיד למימון וסיפרה לו על הערבי שגידף והעליב אותה. אבי מיד עלה לכניסה של הישיבה שם רבץ הגמל והחל לשאול את הערבי מדוע הפחיד את הילד וגידף את אימו? הערבי מרוב חוצפתו החל לקלל את אבי ומתוך הוויכוח שפרץ בניהם הוא אמר לאבי מי אתה "יהודי אל כלב" אבי לא חשב פעמיים וסטר לו על פניו בכף ידו הגדולה והחזקה עד ששני שיניו של הערבי נשברו ודם רב ירד מתוך פיו. הערבי מיד ברח מהמקום והחל לצעוק "קטלוני אל יהוד" לכל אורכו של רחוב היהודים עד שהגיע לתחנת המשטרה והתלונן על אבי ששבר לו את שיניו מיד בא הסמל הערבי למקום שבו רבץ הגמל והחל לחקור את אבי מדוע הרביץ לערבי בעל הגמל מוביל הפחם. אבי סיפר לו שבעל הגמל הפחיד את הילד והעליב את אימו של הילד. אז אתה מודה ששברת לו את שיניו" כן!! תראה הסמל אני באתי לארץ ישראל שאף אדם לא יעז ויקלל אותי. ויגיד לי "יהודי אל כלב" עכשיו תשאל אותו מדוע קילל אותי וקיבל את מכות האלו הסמל שאל את הערבי כך אמרת לו? הערבי המוכה שתק. אז הסמל אמר לו תלמד לשמור על פיך ועזב את הערבי במקום, .הערבי שפחד להישאר ליד אבי השאיר את הגמל וברח מהמקום. הגמל נישאר רובץ תחתיו עד למחרת שבעל הגמל בא ועימו מוכתר הכפר שלו מחברון שביקש לעשות סולחה ביניהם. אבי אמר למוכתר מהיום והלאה בשעה שהערבי רוצה להביא את הפחם לבית החולים שיבוא עמו אדם מבוגר שיודע לכבד בני אדם, וכך אבינו שמר על כבודו של יהודי גאה.
קהילת צפרו / סְפְרוֹ 