בס"ד

נלב"ע כז' בניסן ה'תש"ז (1888-1947)

נולד ליעקב וחנה סודרי ז"ל, בסביבות שנת ה'תרמ"ח, בעיר צפרו שבמרוקו.

משה היה בן הזקונים, ולו היו שישה אחים: הבנות היו זוהר, רחל ומאנין, והבנים יוסף, מימון, ו-וידאל.

משה היה כבן ארבע שנים כאשר נפטר אביו יעקב. משה גדל בבית הסבתא חנה סודרי ז"ל שהתאלמנה ונשארה מחוסרת כל, נזקקת לעזרתם של אנשים טובים. משה גדל בחסותה של אחותו זוהר ואחיו מימון שתמיד דאגו לו מילדותו ועד שגדל והקים משפחה, כאשר נישא לאסתר לבית שניאור ועוד במרוקו נולדה בתם הבכורה סטריאה, ובעברית – כוכבה.

בשעה שמימון, אחיו של משה, החליט לעלות לארץ ישראל, הוא דאג להביא עמו את הסבתא חנה ואת אחיו משה ומשפחתו, כך שמימון ומשה היו קשורים מאוד.

בשנת ה'תרפ"א (1920), עלו משה ומשפחתו ולארץ ישראל, יחד עם האם, חנה, ואחיו מימון ומשפחתו, והגיעו לירושלים עיר הקודש, יום ששי ערב שבת קדש, כ"ט בכסלו, נר חמישי של חנוכה. כאשר עלו לארץ יצאו יחד לעבודה, ויחד גרו בעיר העתיקה בחצרו של מרדכי אלמשעלי. משה ואחיו מימון, עבדו יחדיו כשלוש שנים, בעבודות בנייה שונות, בתוכן בניית בית היתומים 'דיסקין', בשכונת גבעת שאול בירושלים. עד שמימון התחיל לעבוד בישיבת "פורת יוסף", ומאז משה החל לעבוד לבד.

משה עבר ממקום עבודה למקום עבודה אחר, ומעולם לא נשאר במקום אחד. הוא ניסה את מזלו בהרבה עבודות, אפשר לומר שבמשך חייו לא האיר לו המזל!

לאחר מכן נולד למשה ולאשתו אסתר הילד בן ציון סודרי.

למשה הייתה מסעדה בעיר בעתיקה, בשוק הערבי, בה הכין בשרים על האש, ולמסעדה יצא שם טוב, עד שהיו סועדים שבאו מחוץ לעיר באופו מיוחד. לאחר מכן עבד בעבודות שונות.

משה היה גבר נאה. פניו בהירות ואדומות עיניו גדולות ומלאות אור הוא היה איש אמיץ לב ולא ידע מהו פחד.

כאן המקום להביא שני סיפורים על גבורתם של האחים משה ומימון סודרי, שסיפר בנו של מימון, מאיר סודרי הי"ו, כפי ששמע מאביו.

בבניין הארץ

בשנים הראשונות לבואם לארץ באחד הימים פגש מימון כמה יהודים שעבדו בבניין וביקש מהם לדבר עם הקבלן כדי שיעסיקם, אפילו במחיר השכר שמקבלים הערבים. ואכן, הקבלן החל להעסיק אותם בבניין "ביקור חולים" החדש.

כשנסתיימה שם העבודה, עברו מימון ואחיו משה לעבוד בבניין "בית יתומים דיסקין" הנמצא בשכונת גבעת שאול. מכיוון שהיו חזקים, עסקו בהרמת מדרגות ומשקופים לקומות הגבוהות. בין הפועלים היו גם פועלים ערבים מהכפר "ליפתא" שנמצא בתחתית ההר בכניסה לירושלים.

נהוג היה אז שהקבלן משלם את שכר הפועלים ביום שישי עבור שבוע עבודה. פעם אחת ארבו לקבלן כמה ערבים בכניסה לשטח הבניין, חטפו ממנו את התיק עם הכסף וברחו לכיוון "ליפתא". הקבלן הגיע מבוהל ומפוחד וסיפר על כך לשאר הפועלים. מימון ואחיו משה, שהיו צעירים ואמיצים, שאלו את הקבלן לאיזה כיוון ברחו הערבים, והבטיחו לו להשיג את הכסף. הם לקחו בידם שתי מוטות ברזל, ויצאו לכיוון הכפר "ליפתא".

הם הגיעו לכפר באיגוף כך שהגיעו למבואות הרחוקים של הכפר, וראו שם קבוצה של ארבעה ערבים יושבים תחת עץ ומחלקים ביניהם את השלל. משה, האח הצעיר, התקרב בשקט וכאשר הגיע למקום בו ישבו, התרומם בצעקות, ובערבית אמר להם: "גנבים, תנו מיד את הכסף. אינכם מתביישים לגנוב את השכר של הפועלים שעבדו קשה כל השבוע?", הערבים הנדהמים למראה שני היהודים העומדים מעליהם עם מוטות ברזל, לא זזו ממקומם, ומשה אסף מהם את הכסף ושאל איפה התיק. כשהחל אחד מהם לגמגם, ניגש אליו משה ודחף אותו, ובאמת ישב הוא על התיק עם הכסף. האחים איימו עליהם שלא יזוזו וחזרו אל הקבלן להשיב לו את כספו.

הקבלן הודה להם מקרב לב ושילם להם תוספת יום עבודה לשכר השבועי שלהם, לאות תודה.

 חסד של אמת

בזמן המאורעות, כאשר היה קשה להביא את הנפטרים למנוחת עולם בהר הזיתים, משה, יחד עם אחיו מימון, בעזרתם של עוד אנשי חברה קדישא, התנדבו לעשות חסד לנפטרים. ולהביאם לקבורה בהר הזיתים.

באחד הימים הם נשאו את הנפטרת על אלונקת חברה קדישא, ובדרכם בתוך הכפר הערבי סילוואן, מיד לאחר שער האשפות, הם הותקפו באבנים שנזרקו עליהם על ידי הפרחחים המקומיים. מימון הניח את הנפטרת על הקרקע ורדף אחרי הפרחחים עד למרכזו של הכפר סילוואן, והחל לצעוק ולזעוק שקולו יישמע בכל הכפר, עד שהגיעו מספר ערבים מבוגרים, וביניהם מוכתר הכפר. מימון החל לצעוק: אתם לא מכבדים את הנפטרים? אפילו בקוראן שלכם אתם נקראים לכבד את המתים! מוכתר הכפר ראה שיש לו כאן עסק עם יהודים אמיצים, הוא הבטיח לו שמהיום והלאה הלוויות שלהם יעברו בלי שום תקלות, וכך הלוויה המשיכה בדרכה עד להבאת הנפטרת למנוחת עולמים , מאז מימון ומשה הלכו בראש המלווים, והערבים לא נגעו בהם.

אחרי מספר ימים הערבים החלו להתנכל ללוויות של החברה קדישא של העדה האשכנזית. ובאחד המקרים, כאשר עברו לקבור מת מהעדה האשכנזית, התנפלו עליהם הערבים ורגמו אותם באבנים. המלווים הניחו את הנפטר על הקרקע. ונסו על נפשם. מיד אחרי שברחו חזרה דרך שער האשפות, אנשי ה'חברה קדישא' נכנסו לישיבת "פורת יוסף", והודיעו למימון, שהיה שמש בישיבה, שֶׁמִּפַּחַד הפרחחים הערבים, הניחו את הנפטר על הקרקע, באמצע הדרך להר הזיתים.

מימון מיד ארגן את המלווים של החברה קדישא של המוגרבים, ועם משה אחיו ניגשו למקום שהנפטר נעזב על הקרקע, לקחתו לקבורה. עברו מרחק מה, והנה שוב מטח אבנים מצד הערבים. מימון ומשה הניחו את הנפטר על האדמה, ורדפו אחר הערבים והניסו אותם. משה נפצע בראשו, ומימון רגז על כך, רדף אחרי הערבים ושם תפס את זה שפצע את אחיו ולקח אותו לתחנת המשטרה. אחרי כן חזר וכך המשיכו בהלוויה עד הר הזיתים, והביאו אותו למנוחת עולמים.

כאשר המלווים מהעדה האשכנזית ראו שהערבים מפחדים מהמוגרבים החלו לבקש את מימון ומשה לעמוד בראש המלווים את הנפטר, וכך עברו הרבה לוויות של חברה קדישא של האשכנזים, כאשר בראש הלוויה הלכו האנשים המוגרבים, שהערבים פחדו מהם.

עוד מספר מאיר סודרי:

דודי משה אהב לבשל! פעם אחת הגיע לירושלים אחד היהודים העשירים ביותר במצריים כתייר בחג הפסח והתארח במלון "קינג דויד', סוויטה מיוחדת לאנשים בעלי הממון. העשיר הביא עימו את רופאו הפרטי וגם את הטבח שבישל לו כל השנה במצרים. היות וזה היה חג הפסח לכן התייר ביקש שיעמידו לרשותו שני טבחים יהודים וכך הנהלת המלון הזמינה את אחד הטבחים הספרדים המומחים בירושלים שלקח עימו את דודי משה כעוזר טבח, והם בישלו עבורו את מנות האוכל כשרות לחג הפסח.

כאמור מעלה, למשה ורעייתו אסתר היו שני ילדים: סטריאה (כוכבה), ובן ציון. סטריאה נישאה למאיר כהן, ולהם נולדו שנים עשר ילדים, והם גרו בירושלים.

בן ציון נישא למטילדה, לבית שניאור, ממשפחתה של אמו אסתר. הם קבעו את ביתם באשקלון, והקימו משפחה לתפארת. בשנותיו האחרונות משה ע"ה התגורר בעיר בעתיקה.

משה נפטר לבית עולמו ביום כ"ז בניסן, ה'תש"ז, ונטמן בהר הזיתים בירושלים, בסמוך אליו נקברו אחיו מימון ווידאל. הלוויה נערכה במיעוט קהל. היות והיו ימים אלו ערב התחלת מלחמת השחרור, כשנה לפני קום המדינה והערבים התחילו להתגרות ביהודים.

יהי זכרו ברוך

 

קברו של משה אסודרי ע"ה

קברו של משה אסודרי ע"ה