קהילת צפרו / סְפְרוֹ

בס"ד

נתבש"מ י"ג סיון ה'תרמ"ג ( 1817-1883)

רבינו נולד בעיר צפרו' שבמרוקו לאביו רבי אברהם ולמרת אסתר נדאם. מפאת דוחק הפרנסה של הוריו, לא היה באפשרותם להעמיד מלמד לבנם, ורבינו שהשתוקק מאוד ללמוד תורה, עבר לגור בביתו של רבי יהושע ישראל יעקב עולייל, שהיה מרבני ודייני העיר, ממנו למד תורה, וכן מרבי עמרם אלבאז, מח"ם "חיי עמרם' (כת"י).

שקדנותו והתמדתו בתורה הייתה להפליא. כל רגעיו ועתותיו חיו רק על התורה ועל העבודה. למד בדרך העיון האמיתי ולא נטה לפלפולים. בלומדו עם בני הישיבה חיה מתגבר כארי ופניו היו פני להבים. עד שגם בימות החורף היו נראים אגלי זיעה על מצחו.

בהגיעו לפרקו. בשנת תקצ"ז, השיאו רבו רבי יהושע ישראל יעקב לנכדתו, בת בנו רבי רפאל חיים יוסף. גם בביתו היה עוסק בתורה תמיד, ואפילו תוך כדי הילוכו. בערב לא היה עולה על יצועו. עד שהיה נופל על המיטה מרוב תשישות, והספר שעוסק בו עמו.

**ציון רבינו זיע"א בתמונה הנ"ל

רבינו היה עניו ושפל רוח, אוהב שלום ורודף שלום. בורח מן השררה ומן הכבוד ונחבא אל הכלים. 

אמנם. מחמת רוע מצבו ודוחק פרנסתו נעתר לבקשת קהילת "אלקצאר" שבמרוקו להיות להם לרב. אולם התנה עמהם שבחודש הראשון יבחן אם המקום מתאים לו, ואם לא, יצטרכו בני העיר להשיבו למקומו. 

משראה רבינו, שאין בעיר לא סופרים ולא ספרים. ביקש מבני העיר שישיבוהו לעירו, ומשראה שהם מתמהמהים פנה במכתב לרבי יצחק בן ואליד, מח"ס שו"ת 'ויאמר יצחק', ורבי וידאל ישראל, בו הסביר עד כמה מצטער הוא מהביטול תורה שנגרם לו, וביקש מהם להשפיע על בני העיר לקיים את הבטחתם. במכתב תשובתם כותבים הם שיש 'למלאת רצון צדיק', עוד כתבו 'הזהרו בו ובתורתו'. 

שניכר מתוך דברי קדשו שהוא צניע ומעלי במידות ובדעות, ונפשו חשקה בתורה, כי עיניו הרואות שאינו רוצה לדור אלא במקום תורה'. ואכן, רבינו שב למקומו. ושם קיים את התורה מעוני. על אף דוחקו הרב. לא הסכים ליטול את המגיע לו מקופת העניים, ואף היה משתדל להזמין עניים לביתו להיות מאוכלי שולחנו.

על אף חיות רבינו חלוש המזג, היה מתענה בימי השובבי"ם. במשך כל השנה היה זהיר מאוד בענייני אכילה, ולא אכל כלום בבתי אחרים. גם בדיבורו היה מדקדק ביותר, לבל יכשל ברבדים בטלים.

בעיתות צרה, היה דורש בדברי מוסר ומעורר את הציבור לתשובה. פעם בשנה בה היתה עצירת גשמים, דרש רבינו ברחובה של עיר, עד שהשמים התקדרו בעבים וירדו גשמי ברכה.

בנו יחידו של רבינו הוא רבי אברהם ישראל. בנוסף, נולדו לרבינו ארבע בנות אותם השיא לתלמידי חכמים. בן בתו של רבינו הוא רבי ישועה שמעון חיים עובדיה, דיין בעיר "צפרו ומח"ס שו"ת "ישמח לבב'.

רבינו חיבר את הספרים 'ברכת אליהו' עה"ת (ממנו נערך המאמר הסמוך), ו'כוס אליהו' על הגדה של פסח. הספרים היו בכת"י, עד שבא נינו רבי דוד עובדיה, מח"ס "נהנו העם' ועוד, והוציאם לאור עולם.

ביום י"ג סיון תרמ"ג נפטר רבינו. על מצבתו נכתב: 

"נתבקש בישיבה של מעלה, איש חיל רב פעלים. דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים, הפליא עצה הגדיל תושיה מגביר חילים, בישראל גדול שמו כשם הגדולים, ונחת שולחנו עניים אומללים, להשיב לב נדכאים ולהחיות רוח שפלים, פרי עץ הדר קודש הלולים. איש על העדה. חברת גומלי חסד המטהרים את המת טהרה חמודה. משמח אלהים ואנשים חתן וכלה נאה וחסודה, אוהב שלום ורודף שלום כדת וכתעודה. בכו לאובדים לא לאבידה, איש חרבו על ירכו גיבור חיל איש מלחמה, להוציא לאור תעלומות חכמה. ויט שכמו לסבול עול תורת ה' תמימה, לילה כיום יאיר לא פסיק טעמא, ויעל אליהו בסערה השמימה, וישב בניות ברמה, היה החכם השלם והכולל, אי חסיד אי עניו זה סיני, כמוה"ר אליהו בן הרוש זצ"ל. נח נפשיה דרב יום ב' בש"ק, י"ג לחודש מיון שנת התרמ"ג ליצירה תנצב"ה וחל"ש (וחיים לישראל שבק).

תורתו מגן לנו, היא מאירת עינינו, הוא ימליץ טוב בעדנו

אמן 

נר זיכרון

יום ג' בערב אור לי"ג סיון הילולה של הצדיק ר' אליהו בן הרוש זצוקללה"ה

בעל מחבר כוס אליהו הגדה של פסח ובירכת אליהו על התורה, קדושתו ופרישותו היו מהמפורסמים בעיר צפרו שבמרוקו.

בשנת תשפ"א שנת הקורונה חלתה אישה בקורונה ופינו אותה לבי"ח בשעת חצות במצב לא טוב. בעלה צילצל לאחד מבני משפחתו של הצדיק הנישגב וזה נתן לו לשים תחת ראש האשה אחת מכלי הקודש של הצדיק והנה בבוקר והאשה בריאה לחלוטין. מאותה שנה עושה אותה משפחה הילולה לצדיק ר' אליהו בן הרוש זכותו יגן עלינו אמן.