על אביו, אהרון, עלייתו ארצה ושרשרת הד.נ.א. של יהדות מרוקו וקהילת סְפְרוֹ ומקנס .

הוריי ומשפחתי

נולדתי לזוג הורים שנפגשו באקראי בביתה של שכנה. אבי הגיע לביקור אצל אחותו הנשואה והבוגרת ממנו ואמי, בת הזקונים במשפחתה הרחבה, באה לבקש דבר מה משכנתה. אחר שהם התחתנו, אמי עברה לגור בעיירה קסומה בהרי מרוקו בשם צפרו / סְפְרוֹ.

קהילת היהודים של סְפְרוֹ הייתה קטנה אך חבריה היו נעימים וחמים וקיבלו כל אחד בסבר פנים יפות ובחמימות בולטת. אומרים שההרים הטמירים ומזג האוויר הקריר נסך עליהם חוט של חסד ורוח הבריות תמיד הייתה נוחה מהם. אבי היה צריך לעזור בפרנסת בני משפחתו בעלת תשע הנפשות והוא נצרך להיות בקרבתם. אך, רחוקה מבני משפחתה, אמי התקשתה להתאקלם לסביבתה החדשה.

 

הוריי, אהרון ומרים בן הרוש, בשנת 1950 באירוסיהם
הוריי, אהרון ומרים בן הרוש, בשנת 1950 באירוסיהם

 

בשנות החמישים המוקדמות, הסוכנות היהודית וארגון הביון (המוסד) של מדינת ישראל הצעירה השקיעו רבות כדי להוציא יהודים רבים ככל האפשר ממרוקו ולהעלותם לישראל בדרכים מאוד יצירתיות ועלומות. מכרים בסביבתם של הוריי מכרו או נטשו את בתיהם כדי להצטרף לגל העלייה. משפחות שלחו את ילדיהם בגפם אל הלא נודע במסגרת עליית-הנוער – הגוף שקלט ילדים ובני נוער מכל רחבי העולם במוסדות חינוך ברחבי ההתיישבות העובדת ובבתי חינוך מגוונים. ואילו אמי נותרה לבדה עם אבי. זוג ערירי שהלך ואיבד עניין האחד בשני. היא לא רצתה לעלות לישראל משום שמשפחתה נותרה עדיין בעיר מקנס. גל העלייה הגדול הראשון ממקנס יתרחש רק בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים. בינתיים בתחילת שנות החמישים הקהילה של העיר מקנס שקקה חיים בפעילות דתית ותרבותית עם מוסדות ציבור מאורגנים לתפארת ומשפחות גדולות ומאוחדות.

בשנים הראשונות לנישואיהם בין 1950 ועד ל-1957, הוריי ייחלו נואשות לפרי בטן. אחר שהחלו לחשוש שמשהו אינו כשורה, הם החלו במסעות בין רופאים ומרפאות ברחבי המדינה ומחוצה לה כדי למצוא מזור למצוקתם. בדיקות רפואיות כואבות, נסיעות תכופות, הפלגות רחוקות והוצאות שהייה בערים מרוחקות היו מנת חלקם. רופאים שלחו אותם לבדיקות שונות ומשונות מבלי שתתקבל כל דיאגנוזה חשודה ממנה יוכלו להמשיך בטיפולים מתאימים. בצר לה ואחר שכל משפחתו של אבי עלתה לישראל בתחילת שנות החמישים, אמי לחצה לעבור לגור בקרבת משפחתה בעיר מקנס.

בתחילת 1957 הם עברו למקנס, קנו דירה ואבי החל להרחיב את עסקיו. הייתה לו חנות בה הוא תפר חליפות יוקרה לכל המי ומי מבין אנשי המעלה היהודים והלא יהודים גם יחד. הוא הפעיל מסעדות והשכיר בתים. אך עיסוקיו לא היו בראש מעייניו. אבי ניחן בקול זמריר, צח, רך וחמים שחדר ללב כל שומעיו. את הימים הוא בילה בעיסוקיו, כשאמי מושיטה לו עזרה בכל אשר היה ניתן, ואילו לקראת ערב הם דילגו בין חברים ואירועים בקהילה שהלכה והתוודעה לכישרונו המיוחד להנעים בקולו את האווירה במסיבות בר מצווה, בחתונות או במפגשי חברים.


תיעוד קולי – אהרון בן הרוש ע"ה

 

אבי , אהרון בן הרוש ע"ה
אבי , אהרון בן הרוש ע"ה

יום אחד, שבועות ספורים אחר שעברו לגור בעיר הולדתה של אמי, מישהו התדפק בחנותו של אבי וקרא לו בדחיפות ללכת אל אשתו. בדחילו, הודיע לו, כי היא הלכה לערוך את קניותיה בשוק העיר, נפלה ואיבדה את הכרתה. עוברי אורח, נאמר לו, לקחו אותה למרפאה היוקרתית שמנהלים רופאים צרפתים בעיר. כדאי לו ללכת בזריזות לבחון את אשר קרה אותה. מודאג ומלא חששות הוא נכנס למרפאה לדרוש בשלומה. הוא ביקש לשוחח עם הרופאה שטיפלה בה. כשזו הכניסה אותו למשרדה היא בישרה לו בפנים מאירות כי בסך הכול אמי לא חשה בטוב ובגלל הריונה התעלפה ברחובה של עיר. הריון? אבי נזעק כלא מאמין. מה פתאום הריון? באיזה חודש? האם הכול תקין? הוא לא חדל לשאול והרופאה היתה צריכה להרגיעו. מוציאים את אשתך כרגע מבדיקות ועוד מעט נדע הכול, אמרה. אנא חכה לה בחדרה ומיד אשוב לפגוש אתכם יחדיו, היא סננה לעברו ודחפה אותו קלות אל מחוץ למשרדה. לא עברו חודשים ספורים ואמי באה שוב לאותה מרפאה. הפעם צירים תקפו אותה והיא לפי כל ההערכות רק בחודש הריונה השביעי. אחר בדיקות קצרות הרופאים הכניסו אותה לחדר הלידה וכעבור שעה קלה אני יצאתי לאוויר העולם. הוריי החזיקו בתינוק קטן בעל שיער בלונדיני ועיניים בגוון תכול-ירוק כעבור בדיוק שבע שנים מיום נישואיהם, שבעה חודשים, בחודש השביע להריונה, בשביעי לחודש יולי בשעה 7 בערב, ביום השביעי לפני צאת השבת. את המילה ערכו לי ביום ראשון, אחר שמונה ימים, משום ששעת לידתי היתה בין הערביים שבין שבת לראשון.

דוד פסיג בן 5 חודשים, 1957.

המומים ומאושרים הם ערכו מסיבה לכבוד המילה והזמינו את כל מי שנקרה להם בדרכם, מרחוק או מקרוב. כולם הגיעו וכולם היללו ושיבחו את היושב במרומים על כך שפתח את רחמה של עקרה אחר שבע שנים תמימות. רבים באו לכבד את אבי, כנכדו של אחד מראשי הקהילה היהודית בסְפְרוֹ. סבו, אליהו אביטבול הקים עסק מצליח לייצור סבון והיה מבין התורמים הגדולים למוסדות ציבור ולנזקקים בקהילה. הוא בנה בניין ושיכן בתוכו את בני משפחתו הקרובים והרחוקים – כל מי שליבו היה חפץ קיבל דירה לשכן בה את משפחתו בבניין. בערוב ימיו הוא פרש ללימוד תורת הנסתר. הוא זכה להיקבר בירושלים אחר שכל משפחתו התפזרה למקומות שונים ברחבי תבל, בתחילת שנות השישים.

אהרון ומרים עם בנם דויד במפל הקסקד בצפרו
אהרון ומרים עם בנם דויד במפל הקסקד בצפרו ( 1960)

 

סבא רבא, הרב אליהו אביטבול זצ"ל.

 

סבי וסבתי, רחל לבית אביטבול ודוד בן הרוש ע"ה
סבתי רחל עם אחיו ואחיותיו של אבי אהרון. מימין : מרים , עליזה, בני, שושנה וגרציה

וכך נולדתי אני, הבן הבכור מבן חמשה ילדים, להורים שלא ידעו קץ לאושרם. מאוחר יותר יגדלו אותי עם עוד ארבעה ילדים וחידה שתלווה את חיי. תאריך לידתי הוא: שבע, שבע, אלף תשע מאות חמישים ושבע, למניינם. את הבר מצווה חגגתי בישראל בשנת 1970 בקרב משפחה רחבה שלא הכרתי קודם לכן. שלושים שנה בדיוק מיום לידתי באותו התאריך ממש, אבי הלך לעולמו אחר שבעה חודשים של ייסורים קשים, כתוצאה ממחלת סרטן הלבלב שכנראה נגרמה מחומרים מסוכנים איתם בה במגע בעבודתו במערכת הביטחון הישראלית.

 

דוד פסיג בעת הנחת תפילין בשנת 1970 בישראל.

קהילת מקנס

את שנות ילדותי עברתי בקרב קהילה חמה ומיוחדת, ממנה יצאו משכילים, מנהיגים ורבנים דגולים וידועים. קהילת מקנס הייתה שונה משאר כל קהילות מרוקו. רובם ככולם נראו כאילו יצאו כחטיבה אחת מאיזו עיר אירופית. לרובם היה עור בוהק מלובן ועיניים בהירות – בהחלט לא טיפוסי לשאר קהילות המגרב. לשפה הערבית השגורה בפיהם היה ניחוח זר של דוברי שפה בעלת הגאים פתוחים. שאר קהילות המגרב נוהגים לצחוק על חיתוך הדיבור של בני מקנס. נראה שרובם באו כחטיבה אחת ממקום אחר והתיישבו במקנס. שמות משפחה כמו טולידאנו, בן-הראש (או בן-הרוש), ובירדוגו מעידים על מקורם הספרדי.

על יהודי העיר הנודעים נמנים רבנים לבית משפחת אלקובי, רבנים לבית משפחת בירדוגו, רבי חיים אבן-עטר, הפייטן רבי דוד אבן-חסין, רבי יחיא בן הרוש, רבי רפאל ברוך טולידאנו והרבנים לבית משפחת משאש שעוד אחזור אליהם בהמשך. וכן, גם חבר הכנסת אריה דרעי, מראשי תנועת ש"ס, העיתונאי וחבר הכנסת דניאל בן סימון כמו גם אנשי רוח ואינטלקטואלים רבים בישראל ובעולם.

מקנס היא עיר גדולה השוכנת בצפון מערב מרוקו, בשולי הרי האטלס התיכון. קיימות עדויות על קהילה יהודית במקנס מן המאה השמינית והעשירית. בשנים 1138–1140 החריבו שליטי אל-מוחידון את הקהילה ויהודים רבים התאסלמו. מגורשי ספרד הגיעו אל מקנס בשנת 1492 וטבעו חותמם על הקהילה. מולאי איסמעיל (1727-1672) העביר את היהודים מה"מלאח" שבעיר הערבית והקים להם שכונה בקרבת ארמונו, שקיימת עד היום ונקראת "המלאח הישן" של מקנס. בשנת 1728 נערכו ביהודי מקנס פרעות, שבמהלכן נהרגו 180 יהודים, וכל בתיהם נבזזו. גם בשנת 1790 התחוללו פרעות, בעידודו של הסולטאן יזיד (1790-1792). רכוש רב אבד ובתי הכנסת נהפכו למסגדים. בפרעות של 1811-2 וגם ב-1894 הציתו הפורעים בתי כנסת. באותה תקופה חיו לפי ההערכות בעיר 4,600 יהודים. בסוף המאה ה-19 חל שיפור במצב הקהילה היהודית ובני הקהילה החלו לצבור נכסים. הכיבוש הצרפתי (1912) הביא שיפור נוסף ובשנת 1931 חיו במקנס 9,510 יהודים.

בתקופת ממשלת וישי (1943-1940), בימי מלחמת העולם השנייה, סבלו היהודים מפרעות והצקות. במפקד אוכלוסין של שנת 1947 נמנו בעיר 15,482 יהודים, ומעריכים כי עוד כ- 3,000 לא התפקדו. בשנת 1951 היה מספר היהודים במקנס 12,445 ולאחר שמרוקו קיבלה עצמאות (1956) החל מספרם לרדת. במפקד 1960 נמנו 10,894 יהודים. באותן שנים עלו המוני יהודים ממרוקו לישראל וב-1968 נותרו במקנס בין 2,000 ל- 3,000. כיום נותר קומץ קטן של יהודים מוצהרים אותו ניתן למנות על כף יד אחת. אחרים התאסלמו או נטמעו והפסיקו להצהיר על יהדותם.

באמצע שנות העשרים של המאה ה-20, הוקם הרובע (המלאח) החדש עבור היהודים. הוא נבנה כתוצאה מלקחי פרעות שנערכו בקהילה בסוף המאה ה-18, ובתחילת המאה ה-20 (בשנת 1911-2). פרעות בהן נהרגו ונפצעו מאות יהודים, רק משום שהצרפתים כבשו את מרוקו, או משום שתושביה המוסלמים של העיר פשוט לא אהבו את המושל שלהם והתנקמו ביהודים שחיו בקרבם. המלאח החדש, בניגוד לישן, התאפיין ברחובות רחבים וישרים ובבתי מידות. ברובע זה הוקמו בתי כנסת ומוסדות ציבור מפוארים ורחבים, וב-1930 נפתח בו תלמוד תורה – בית הספר בו ביליתי את ילדותי עד עלותי עם הוריי לישראל ב-13 ביוני 1968. הרובע החדש הוקף בחומה ושעריו ננעלו מידי לילה, כלקח מהפרעות שהתרחשו ביהודים בשנים עברו.

בביקור ליד שער בית הספר תלמוד תורה במקנס עם חולצה ועליה סמל אוניברסיטת בר-אילן.

 


בדיקת DNA

לאחרונה, ערכתי בדיקת ד.נ.א לי ולמשפחתי. גופים שונים מציעים סריקות שכאלה. יש סריקות למטרות יותר ספציפיות לזיהוי סוגי מחלות ויש סריקות כלליות. אחת החברות הציעה בקיץ 2013 סריקה כללית שכזו תמורת מאה דולר. ומי אני, חובב מושבע של טכנולוגיות עתידיות, שאוכל להתעלם מהאפשרות לגלות טפח מהעתיד הפיסיולוגי המחכה לי ולבני משפחתי.

את הבדיקה עשיתי עם חברת 23andme. שלושה שבועות של מתח התלוו לחוויה הזו. חוט דק של חרדה עמומה אפיינו את הימים שהלכו והתארכו עד אשר קיבלתי את התוצאות בחשבון הפרטי שנפתח עבורי באתר האינטרנט של החברה.

לא שיערתי עד כמה התוצאות יפתיעו אותי, ואולי לא הייתי צריך להיות מופתע. כמובן שידעתי את מגבלות הבדיקות הללו. הוויכוח המדעי סביבם רק בתחילתו. הבדיקות מהסוג הזה מסוגלות לנתח כחמשה אחוז בלבד מכלל הד.נ.א של האדם. מה חמשה אחוז יכולים לציין, יש הטוענים. מה גם שהמסקנות הנגזרות מחמשת האחוזים הללו עדיין טעונות תיקוף מדעי קשוח. הידע המדעי בעניין השלכות הסנִיפּים (SNPs-Single Nucleotide Polymorphism) (נהגים כמו snips) שהחוקרים מגלים משתנה תדיר. סניפִּים, שאינם אלא שינויים ברצפי ד.נ.א באדם, יכולים להשפיע על האופן בו האדם יכול לפתח מחלות ולהגיב לבקטריות, לווירוסים, לכימיקלים, לתרופות, לחיסונים ולסיכונים אחרים. השונוּת בין אוכלוסיות האנשים בעולם נגרמת בין היתר על ידי סניפִּים. סניפִּים אחדים יכולים להיות נפוצים באזור גאוגרפי מסוים או בקבוצות אתניות מסוימות, ואילו סניפִּים אחדים יהיו נדירים באוכלוסיות אחרות. הבדלים גנטיים אלו בין אנשים מנוצלים, למשל, לצורך קביעת טביעת אצבע גנטית בזיהוי פלילי. הבדלים גנטיים בסניפִּים אלו יכולים להוות בסיס לשונות ברגישות למחלות. חומרת המחלה והדרך בה הגוף מגיב לטיפולים בה מעידים על שונוּת גנטית בסניפִּים. לדוגמה, סניפִּי בגןAPOE  עלול להעיד על סבירות גבוהה יותר למחלת האלצהיימר. רשות התרופות והמזון האמריקאית כעסה מאוד על כך שחברות מסחריות קפצו כל כך מוקדם בהיסטוריה המדעית של התחום להעניק שירותי סקירה וניתוח אלו לציבור הרחב ועשתה שרירים נגדם. ואף-על-פי-כן, לא יכולתי לעמוד בפיתוי.

חברת 23andme העניקה תוצאות מגוונות. הניתוחים העיקריים הם שניים. הראשון, רשימה ארוכה של עשרות מחלות שיכולות להתפתח כתוצאה מסניפִּים ידועים שמהווים את מרקם הד.נ.א שלך. הרשימה מוצגת עם אחוזי הסבירות שתלקה במחלות שונות ומשונות, אם עדיין לא לקית בהן. השני, מפה של תנועת הד.נ.א שאתה נושא במהלך שנות נוודות אבות אבותיך ממקום למקום על פני הגלובוס לאורך אלפי שנים לאחור.

המדע כיום יכול לזהות אלו סניפִּים נהגו להתקיים באזורים שונים במשך כשישים אלף שנה לאחור. אותי עניינו שלושת אלפי השנים האחרונות בהם הד.נ.א שלי נגרר ממקום למקום על פני גיאוגרפיות שונות. וכאן חיכתה לי הפתעה. נראה כי, בהסתמך על הידע של המדע כיום, הד.נ.א שלי שכן באזור ארץ ישראל לפני כשלושת אלפים שנה – כאלף שנים לפני הספירה. בדברי ימי העם היהודי, זו התקופה המקבילה לימי מלכות דוד ושלמה. אבות אבותיי כנראה שכנו בממלכת יהודה ולא בממלכת ישראל. וזאת למה? כאלף שנה לאחר מכן, בעת חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, לפתע הד.נ.א שלי קפץ לאזור רומא דאז – איטליה של היום. רשומות היסטוריות יודעות לספר שאחר חורבן בית שני, הרומאים לקחו איתם לרומא כעבדים בנים של אליטות יהודיות שזה עתה נכבשו. בימי בית שני, עשרת השבטים שעיצבו את ממלכת ישראל כבר אבדו או נטמעו בעמי האזור הלא יהודים.

במשך כאלף שנה, הד.נ.א שאני נושא דילג מאיטליה לעבר גרמניה של היום, אחר-כך עלה, תוך כדי התבוללות בגנים מקומיים, בין בברית הנישואין או במעשה אונס וחטיפה, לעבר ארצות סקנדינביה. משם הוא נע לעבר אנגליה של היום כחלק מפלישתם לבריטניה של הסקסונים והיוטים (Jutes) – השבט הטויטוני השלישי שפלש לבריטניה במאה ה-5. ולפני כאלף שנה הוא התמקם למשך כחמש מאות שנה בספרד עד אשר גירשו את היהודים לכל עבר בשנת 1492. ייתכן כי הגנים שאני נושא הגיעו עם קהילה מגובשת שהחליטה לעבור יחדיו מטולידו, על רבניהם ומנהיגיהם, לעיר מקנס שבמרוקו לפני כחמש מאות שנה. ואילו בשנת 1968 הוריי השיבו את האבדה למקומה והעלו אותי ואת אחי ואחיותיי לארץ ישראל. שלושת אלפים שנה בהינף קולמוס אחד הרשומים בעברית מודרנית ועל גבי סניפִּים של ד.נ.א. קשה להאמין.

למעלה משבעים אחוזים ממכלול מרכיבי הד.נ.א שלי מקורם באירופה, בעיקר מאזור גרמניה של היום וקצת יותר צפונה, מקרב יהודי מזרח אירופה. כל זה מצד אמי, ואילו מצד אבי, הגנים הולכים אלף שנה לאחור במרוקו. אבות אבותיו כנראה היגרו לשם שמונה מאות שנה אחר חורבן בית שני לאזור חופי מרוקו. ראשית התפוצה היהודית במרוקו מתוארכת על פי עדויות ארכאולוגיות למאה השניה לספירה. בעת העתיקה יהודים התגוררו בעיקר בערי החוף של צפון אפריקה המערבית ועסקו במיוחד במסחר. בעניין זה, מעניין לראות שתשעים ושמונה אחוז של הגנים שנושא חתני, בן זוגה של ביתי הבכורה ואבי נכדי הראשון, מאפיינים את המרכיבים הגנטיים של יהודי אשכנז.

הממצאים מצד אמי מתאימים להפליא למחקרים האחרונים בדבר מקור יהדות אירופה[i]. המחקרים מצביעים על כך שמקורם במספר גברים מועט, כעשרה בתחילה, מאזור הלבנט ואילו כל הנשים היו נשים מקומיות לא יהודיות מהקיסרות הרומית שהתגיירו, בעיקר תושבות צפון איטליה. המחקרים האחרונים מצביעים על כך שכיום כשמונים אחוז מהמרקם הגנטי האימהי של יהדות אשכנז מקורו בתושבי אירופה הלא יהודיים שלפני למעלה מאלפיים שנה, ורק כשמונה אחוז מהמרקם הגנטי האבהי מקורו מאזור הלבנט, קרי מממלכת יהודה של בית ראשון ושני. בעת שעשיתי את הבדיקה הגנטית עדיין שהיתי בשבתון בקרב הקהילה הסורית של ברוקלין. לא דימיתי לי באותם ימים כיצד הממצאים שלי ישתזרו בקהילה הזו יותר מאוחר.

מה שמעניין באתר האינטרנט של חברת 23andme היא העובדה שהידע ההולך ומצטבר על סניפִּים מתעדכן באופן תדיר. כך למשל, כל אימת שיש תגלית או מחקר חדש על סניפִּים, הפרופיל הגנטי של לקוחותיהם מתעדכן בהתאם. מדי פעם מתקבל עדכון בדבר הסבירויות למחלות, רגישות לחומרים, או דרכים להימנע מהן. האתר מאפשר לעקוב אחר התפתחות התחום וללמוד מהחידושים האחרונים בעולם מופלא זה של הגנום האנושי.

האתר מציע כלים שונים שמאוד נחמד לשחק בהם. אחד מהם הוא הכלי בעזרתו אפשר לחשב את מנת המשכל של הנבדק. המדע כיום יודע על סניפִּים שמוסיפים נקודות למנת המשכל הממוצעת. מנת המשכל של כשבעים אחוז מהאוכלוסייה בעולם נע בין 85 ל-115.

אך הכלי שמצאתי מעניין במיוחד הוא זה אשר מאתר, מבין כלל האנשים הנמצאים במאגר החברה, בני משפחה בדרגות קרבה שונות. האתר מציע לשלוח להם הודעה ולבקש מהם ליצור קשר. כך למשל, האתר הציע לי ליצור קשר עם אדם הקרוב אליי מדרגה שלישית, קרי, לפי המרקם הגנטי של שנינו, אנחנו ילדים של בני דודים, ולא ידעתי על קיומו. שלחתי את הבקשה בדואר האלקטרוני ותוך שעות ספורות הוא חזר אליי. דין ודברים קצר הבהיר לנו את הקשר ביננו. מה רבה היתה הפתעתי כאשר התברר לי שהוא גר מספר רחובות בלבד ממקום מושבי בברוקלין.

כולנו מאבדים את הקשר עם בני משפחה תוך דור או שניים. האם סקירות גנטיות יקרבו יותר בין בני משפחה קרובים ורחוקים? האם נרצה להיות בקשר עם כל בני הדודים הרחוקים או הקרובים רק בגלל היותם קרובים אלינו גנטית? אינני חושב. מה שמקרב בין בני אדם הוא הרבה יותר מאשר גנטיקה משותפת. מה שמקשר אותם הוא עניין משותף ונסיבות משותפות. שורשים גנטיים משותפים יכולים להוות רקע טוב לשאר דברים אבל הם לא יכולים לשמש המקור או הסיבה העיקריים לקרבה אינטימית בזמנים רגילים כשאין איום חיצוני משותף.

מחקרים מראים, למשל, שמרבית האירופאים יונקים בעיקר משבע עד שתים-עשרה אימהות משותפות ומעשרה אבות, לפני כחמישים אלף שנה[ii]. חלק מצאצאיהם כנראה שרדו את תקופת הקרח שפשטה על פני צפון אירופה, לפני כעשרים אלף שנה, על ידי כך שהם הצליחו לסגת לעבר אזורים חמים יותר שמדרום למדינות הבלקן ולספרד. מחקרים אחרים תולים את כרומוזום Y של מרבית הגברים האירופאים כיום בשלושה אנשים שחיו באירופה בתקופת הברונזה לפני כ-3500 עד 7300 שנה[iii]. באותה המידה, מחקרים מעריכים שמקור אוכלוסיית יפן הוא רק תשע אימהות שהגיעו לקבוצת האיים ההיא לכל המוקדם לפני כעשרת אלפים שנה[iv]. האם הקשר הגנטי הזה מנע את מלחמות הדמים שאפיינו את ההיסטוריה של האירופאים ושל היפנים והסינים? ייתכן דווקא שהוא היה המקור להן, כפי שהצעתי בספר אחר[v]. נראה דווקא שהקרבה המשפחתית בין אחים היא היוצרת תחרות עזה על משאבים ומעצימה את הפחד מבוגדנותו של הקרוב ביותר אליך. הפחד מבוגדנות זו, המתעצם מהתנאים הטופוגרפיים והגיאוגרפיים בהם האדם נתון, מביאים אותו, פעם אחר פעם, בגלים חוזרים ונשנים, למעשי זוועה נוראיים.

סיפור שבע המפתחות

זכורני, באחד מימי קיץ 1968, מיד אחר שמשפחתי עלתה לישראל מהעיר מקנס שבמרוקו, אבי אסף את כולנו – את אמי ואת חמשת הילדים, לשיחה בפתח דלת השירותים בדירה בנתניה בה הסוכנות היהודית שיכנה אותנו. היינו אז עולים טריים מאוד בארץ הקודש – כחודשיים בלבד אחר שהגענו. הדירה הייתה בעלת שני חדרי שינה מיניאטוריים וסלון קטן. המיטלטלין שהבאנו עמנו מביתנו המרווח שבגולה לא התאימו כלל לצפיפות ולחום הלוהט של חודשי הקיץ הישראלים אליהם הוטלנו.

הצפיפות פעלה באותו היום לטובת המסר שאבי ביקש להעביר לילדיו. הוא כנראה היה מדוכדך במיוחד. ייתכן שהוא חזר מפגישה עסקית לא מוצלחת, או שאמי הוסיפה על המתח הנפשי בו היה שרוי זה זמן מה במה שהפך כבר לתחינות לעבור לצרפת כל עוד יש למשפחה משאבים להגר למדינה חדשה אחרת. הוא אסף אותנו ליד השירותים, צופף את כולנו ליד הדלת והוציא מכיסו ערימה של מפתחות. הוא החל למנות אותם אחד לאחד ואחר-כך הוא התחיל לספר מה כל מפתח ומפתח פותח. היו שם שבעה מפתחות.

על המפתח הראשון הוא סיפר כי הוא שייך לבית בו גרנו לפני שעלינו ארצה. הבית היה גדול ומרווח. אני זוכר בבהירות רבה עד היום כל פינה ופינה בו. הוריי לא יכלו למכור את הבית והוא נשאר סגור וריק עד לעצם היום הזה. לימים כשהלכתי ל"ביקור שורשים" מצאתי אותו עדיין נעול ונטוש[vi]. אינני יודע אם מישהו השתלט עליו או שהוא עדיין שייך להוריי.  נאמר לי על ידי אחד השכנים שהוא כבר כך עשרות שנים.

במשך כשנה, מיד אחר מלחמת ששת הימים ועד עלייתנו ארצה, ב-13 ביוני 1968, הוריי הכינו את עלייתם. אבי השתמש במחסן הרחב הצמוד לבית. הוא הציב בו קופסאות ענקיות מעץ ומדי לילה, בשקט ובחסות החשיכה, היינו לוקחים ציוד מהבית למחסן כדי לסדרו בתוך הקופסאות שהיו אמורות להפליג בים לישראל. המטרה הייתה שהציוד יגיע לישראל במקביל לבואנו כדי שנוכל להסתדר מהר ולהקים בית חם עם ריהוט מוכר.

אינני מצליח להבין עד היום את אשר עבר במוחו של אבי באותם הימים. הרי שלוש שנים קודם לכן הוא נסע לטייל בארץ ישראל כדי לבקר את משפחתו ולבחון אם כדאי גם לו להצטרף לשיבת ציון. אבי היה אוטו-דידקט יוצא מהכלל. לא היתה לו אמנם השכלה פורמאלית, אך הוא היה תולעת ספרים. שלושה חודשים הוא בילה במדינת ישראל בקרב משפחתו בשנת 1964. מה עלה במוחו באותה השנה בה הוא אסף חרש חרש את הציוד היקר שלא התאים לחיים הישראלים לתוך אותן קופסאות עץ ענקיות? אינני יודע.

הוא ואמי שקדו על המלאכה בסודיות כדי שהשכנים הלא יהודים לא יחשדו שהם מתכוננים להגר או חלילה לעלות לישראל. אבי חשש שאם ייוודע הדבר יאונה רע למשפחתו. זכורני שכמעט ונעשו פרעות ביהודי העיר בה התגוררנו תוך כדי מלחמת ששת הימים. לולא מלך מרוקו היה תקיף בהוראות שנתן להגן על הקהילה היהודית, בוודאי היו יותר מאשר שניים שנרצחו באותו השבוע מקרב בני הקהילה. מישהו ירה בהם כשנודע שכל סיפורי ההתפארות בתקשורת הערבית היו דברי בדיה ויוהרה חלולים. זה היה אחר שהתברר שהעולם המוסלמי איבד את הר הבית ל"כופרים" היהודים. זכורני שבשעת המנחה של שבת ה-11 ביוני 1967, לקראת סוף מלחמת ששת הימים, רעש המונים ערבי מוסת וצמא דם החריד את מתפללי בית הכנסת בו שהיתי עם אבי. הם התארגנו בתהלוכות מתלהמות לעבר הרובע היהודי עוד בטרם שעריו ננעלו כרגיל לקראת ערב. זכורני שאבי הרים אותי ורץ מהר לעבר ביתנו. שם הוא הטמין אותי ואת אחיי בארונות שהיו פזורים בשפע בחדרים שונים ונעל את דלתותיהם ואת שער הבית בהערימו עליהם רהיטים כבדים. אחר כך כשגדלתי התברר לי ששוטרים הגיפו בתקיפות את שערי הרובע היהודי והצילו כך נפשות יהודיות רבות מההמון המתלהם.

אבי חשש שלא יוכל למכור את נכסיו. הוא חשש שמא שכניו הלא יהודים ישכילו להבין שהוא חייב למכור את נכסיו והמחירים יצנחו פלאים. לכן, כול ההכנות התנהלו בשקט ובעצלתיים. והוא אכן לא מכר את הבית. הוא הניח לפנינו את המפתח הראשון בעצב וסיכם: זה המפתח של הבית שהיה שלכם.

המפתח השני היה המפתח של החנות בה הוא בילה את ימיו. באותם ימים היו מקצועות מובחרים אשר מי שהשכיל ללמוד אותם פרנסתו הייתה מובטחת. אחד מהם היה חייטות. אפשר להקביל אותו להנדסת מחשבים בתחילת המאה ה-21. תעשיית ההלבשה נחשבת עד היום לאומנות (art-major) או לתפירת-יוקרה (haute-couture) בתרבות הצרפתית. האומנות הזו דרשה אופי, סגנון, ידע מתקדם בעיצוב והבנה טובה בחומרי טקסטיל ושיטות תפירה חדשות של התקופה.

לאבי לא היו משאבים לנסוע להשתלמות ולא זמן לבזבז כשוליה של מישהו אחר. הוא לכן למד את המקצוע בכוחות עצמו מספרים ומכתבי-עת שאסף בקפידה. הוא התנסה על בני משפחתו בתפירת בגדים שונים ונעזר באחותו הקטנה, רבקה, כדי לייסד עסק קטן. תוך זמן מה העסק התרחב ורבים באו לבקש את היד הטובה שלו. הוא הניח לפנינו את המפתח השני ומחנק היה ניכר בגרונו. גם את החנות הזו הוא לא הצליח למכור או להשכיר לפני עלייתנו לישראל.

המפתח השלישי היה של מסעדה שהיתה בבעלותו. המסעדה נתנה שירותי הסעדה מקומיים לאוכלוסייה הלא יהודית באחת משכונות העיר. היא הפכה להיות בבעלותו בעת שההזדמנות נקרתה בפניו. היא היתה שייכת לידיד מוסלמי שנקלע לבעיית נזילות של מזומנים והוא היה זקוק למכור אותה בדחיפות, אחרת יאונה לו ולמשפחתו רע. הוא בא לאבי ושיווע לעזרה. את המסעדה אבי השאיר לאיש בתקווה שימשיך לשלוח לו את ההכנסה היומית. גם את הפיקדון הזה אבי לא ראה זה זמן מה. וכך הוא הניח בפנינו את המפתח השלישי ויכולתי להישבע שראיתי דמעה זולגת מעיניו. מעולם לפני כן לא ראיתי אותו בוכה והדבר השאיר עליי רושם עז ואני רק בן 11 שנים.

המפתח הרביעי היה גדול במיוחד, על כל פנים מנקודת המבט שלנו כילדים. הוא היה המפתח לשער גדול של בניין שהיה בבעלותו. בבניין היו דירות קטנות להשכרה. מכספי השכירות הללו הוא שאב את המזומנים שנתן לאמי כדי לספק את צרכי משפחתם. היה ברור לו, כך הדגיש, שברגע שהוא ינסה למכור אותו המשתכנים הלא יהודים יחשדו שהוא עומד לעזוב את המדינה – כפי שרבים מבני הקהילה עשו בעת ההיא, ולא היו משלמים גם את דמי השכירות השוטפים שהיו חייבים. הוא רצה להתחיל להתעסק במכירת הבניין אחר שנעזוב. הוא דימה שיוכל להמשיך לקבל את דמי השכירות. אלא שגם את דמי השכירות הללו כבר לא ראה מאז עלייתנו לישראל, הסביר. הוא הניח לפנינו את המפתח הרביעי בעיניים מחייכות. ואחר כך גם את החמישי, השישי והשביעי של בתי דירות נוספים. ואז לפתע, לא הבנו את השינוי בטון ובמאור העיניים שניכרו בפניו. הוא האט את שטף דיבורו ובקול שלא אשכח כל ימיי הוא הטמיע כך: את כל זה אני עושה עבורכם. על שבע המפתחות הללו ויתרתי בשבילכם כדי להעלותכם לארץ ישראל. שלא תעזו לעזוב אותה אי פעם בעתיד. שלא תורידו לטמיון את ההשקעה שלי בכם! תגדלו ותִתְגׇדלו בארץ ישראל. תוך כדי דיבור הוא חפן את שבעת המפתחות בידיו, הטיל אותם לתוך אסלת השירותים ושטף את המים.


אודות פרופ' דוד פסיג

חוקר עתידים המתמחה בחיזוי טכנולוגי, חברתי וחינוכי. הוא בוגר אוני' מינסוטה שבארה"ב, שם הוא סיים את התואר השלישי בחיזוי. והוא נחשב ליחיד במדינת ישראל המחזיק בתואר שלישי בחקר העתיד. הוא מכהן באוני' בר-אילן כראש המגמה לתואר שני ושלישי בטכנולוגיות תקשורת בחינוך והוא עומד בראש המעבדה למציאות מדומה. מחקריו עוסקים בשיפור האיי-קיו בעזרת טכנולוגיות תלת ממד וממשקי מוח מחשב. הוא מכהן כיו"ר המכון לאינטגרציה, כיו"ר המכון לחקר מקצועות העתיד, כחבר במועצה הלאומית למחקר ופיתוח וכן כחבר בוועדות שיפוט לאומיות ובין-לאומיות הדנות בסוגיות בעלות השלכות ארוכות טווח. הוא יועץ לגופים עסקיים לאומיים ובין לאומיים בתחומי טכנולוגיות עתידיות ובעיתוד תהליכי קבלת ההחלטות שלהם. הוא יו"ר חברת FutureCode העוזרת לארגונים לעתד את תהליך קבלת ההחלטות שלהם. הוא ההוגה ואחד המייסדים של חברת Thinkz המפתחת פלטפורמות תקשורת עתידיות עבור  IoT. פרופ' פסיג כיהן במשך שנים רבות כיועצו של נציב הדורות הבאים בכנסת ישראל. שם הוא עסק בהטמעת חשיבת עתיד בהכנת חוקים בוועדות רבות. הוא פרסם ספרים שהפכו לרבי מכר ותורגמו לשפות אחרות. הראשון כותרתו: צופן העתיד, השני: 2048, והשלישי: פורקוגניטו – המוח העתידי. הספרים יצאו בהוצאת ידיעות אחרונות וזכו בפרס ספר-הזהב. בקרוב יוצאים לאור ספרים נוספים מפרי עטו: תידה של היהדות ועתיד התודעה.


מקורות 

[i]       סיכום המחקר בדבר מקור יהדות אירופה מבחינה גנטית נמצא במאמר זה שהתפרסם בניו-יורק טיימס בשנת 2013. www.nytimes.com/2013/10/09/science/ashkenazi-origins-may-be-with-european-women-study-finds.html?_r=0

[ii]      הערך בויקיפדיה המסכם את הממצאים על מקור אוכלוסיית אירופה. http://en.wikipedia.org/wiki/The_Seven_Daughters_of_Eve

[iii]     Batini, Chiara, et al. (2015). Large-scale recent expansion of European patrilineages shown by population resequencing. Nature Communications, 6(7152) doi:10.1038/ncomms8152. www.nature.com/ncomms/2015/150519/ncomms8152/full/ncomms8152.html

[iv]     מקור ההתיישבות ביפן בשני גלי הגירה של מספר מועט של אנשים משני שבטים בסין. האחד לפני כעשרת אלפים שנה והשני לפני כ-2300 שנה. המרקם הגנטי של מרבית היפנים כיום הוא ערבוב בין שני שבטים אלו. הוא מצביע שאלה מגיעים מכתשע אימהות. http://archive.archaeology.org/9609/abstracts/dna.html

[v]      פסיג, דוד (2010). 2048. הוצאת ידיעות ספרים, תל-אביב.

[vi]     ביוני 2019 נסעתי לבקר בעיר הולדתי והבית היה עדיין נטוש ונעול.