בס"ד , כ"ג טבת תשע"ח 10.1.2018

מאת: דוד אפרתי – אפריאט 

נתבקשתי לכתוב ולספר על אירועי ונזקי השיטפונות בעיר צפרו.

להלן לקט בנושא מהמקורות הבאים :

זיכרון שלי מילדות שלי– סיפור קצר.

סקירה מורחבת מובאת בספרו של רבי דוד עובדיה "קהלת צפרו מארוקו" כרך ג' עמ' 192-194.

כתבה נרחבת של נסים אמנון אלקבץ " גיאות מי הנהר "אגאי" – השיטפון (אלחמלה) – ערב סוכות   25.9.1950".

מזיכרונותיו של דודי שמעון אפריאט שכיהן בשנים 1942-1951 כמזכיר הקהילה בשנים, חבר וועד הקהילה ומורה באליאנס.

מזיכרונותיי כילד בן 5

אירוע/ אסון טבע השיטפון  בעיר – זה חרוט בזיכרוני כילד בן ארבע, זה קרה בערב חג הסוכות (בי"ד תשרי תשי"א 25/9/1950) בשעות הערב, וכך סיפרו ההורים והדודים : הכול היה ערוך לקבלת פני החג לתפילת ערבית חגיגית ולישיבה בסוכה. והנה בשעות אחרי הצהריים, רעמים וברקים וגשם זלעפות שהציף את גדות הנהר אגאי, שסחף עמו גדרות, גשרים, חצרות, בתים וחנויות והותיר קרבנות של עשרות נפשות מהם 21 יהודים ומאות חסרי כול. חברי הקהילה נרתמו מיד למחרת לפעולות הצלה ופינוי לכיתות הלימוד בבית ספר "אם הבנים" ובבתי המשפחות שלא הוצפו. זכור לי היטב שחלקם נקלטו בביתו של סבי אבא אפריאט. בין הקרבנות בנפש היו ששת ילדיהם של אבא ומסעודה איתח. בשנת 1955 עלו לישראל וגרו עמנו במושב יד רמב"ם.

זו לא הייתה פעם ראשונה שהנהר גבה קרבנות בנפש וזכור במיוחד האסון הנורא שקרה בערב שבת ז' באייר התר"ן 17/5/1890 בו נספו 49 נפשות ילדים והורים.

חלפו 68 שנה מהאסון האחרון בשנת 1950 ו- 128 שנים מהאסון שקדם לו בשנת 1890 – בשני האירועים היו עשרות קרבנות מהאסון.

תיאור מפורט מספר קהילת צפרו מארוקו כרך ג'

שיטפון חמור אחר שידעה העיר צפרו בשנת תשי"א, מובא ע"י ר' דוד עובדיה בספרו "תולדות רבני עיר צפרו" 2. בספר זה מתאר ר' ישועה-שמעון חיים (ישמ"ח) עובדיה, רבה הראשי ואחד מטובי בניה וחכמיה המוערכים ביותר של העיר, את השיטפון של שנה זו. בשוכבו על ערש דווי והוא בן ע"ט שנים, מספר בפרוטרוט את שראו עיניו ביום האסון. ר' דוד עובדיה שהביא את הסיפור, הוא בנו של ישמ"ח עובדיה, ואחר פטירת אביו, נבחר לשבת על כסאו כמרא דאתרא ואב"ד. כמו-כן שימש כרב ודיין בערים מראכש ופאס, ומאוחר יותר, עם עלותו לארץ ישראל, מונה כדיין בבית הדין הגבוה בירושלים.

כך כותב ישמ"ח עובדיה, בלשונו, (בדילוגין):

"…עודנו מחכים לאבינו שבשמים שיטיב אחריתנו מראשיתנו, אך בעוונותינו קיוינו לשמחה, והנה אנחה, לצדקה והנה צעקה. ויהי ב-י"ד בערב לחדש תשרי שנת אשי"ת, (תשי"א) בערב חג הסוכות, (25.9.1950), שכנה עננה הרת זעם על שמי עירנו צפרו. והשמים התקדרו בעבים, ותחשך הארץ. השמש אספה נוגהה, ועלטת אופל וצלמוות ריחפה על העיר. אור וצר חשך בעריפיה (כינוי מליצי לערפל ועננים. א.א.), ותחת אשר כל העם היו שוטפים ועוברים ברחובות קריה, להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב, היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים, מכינים חצים ומות, להמטיר על העיר ולהורידה שחת…

אחר חצות היום האירו ברקים בשחקים, וקול רעם חזק וחזיז נשמע בארצנו, ואז נפתחו ארובות השמים, וימטירו מבועי מים בשטף מרגיז לבבות, וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן, ואנחנו מחשים מה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות, לבלע ולהשחית בלי כל חמלה. ומה יהיה מהמצוה הנשגבה של הישיבה בסוכה, אשר פזרנו עבורה הון עתק?

ויהי בתפילת ערבית, והעיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה, ומכל עבר נשמע קול שבר, קול יללה וקול בכיה. תחת אשר לעת כזאת היינו מטים אוזנינו לשמוע אל הרינה, עתה בעוונותינו קול נהיה. ותחת קול שמחה, נשמע קול אנחה. הנהר אשר עובר בין רכסי הרים, אחז דרכו במשעול הכרמים, ומדי עוברו בשטף, הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה, ובחיקו ישא רגבי עפר ופסולת הכרמים. כולם עזרו לרעה, ויסכרו מוצאי מימי הנהר, ואז גאו המים האדירים, ויבואו על העיר, ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר הצפופים, משני עברי הנהר.

גם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים, מהפתחים ומהחלונות, ונתמלאו על גדותיהם, ורכושם של הדיירים, ירד לטמיון. וקול הנחל השוטף נשמע באוזנינו, ואנחנו בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים. רבים התמלטו בעור שיניהם, וימלטו את נפשם דרך גגות.

כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים. אור החשמל כוסה בעלטה, והירח לא יהל אורו. ואחר חצות הלילה שקטה המהומה, והסערה נהפכה לדממה. ויהי בבוקר, והנה אימה חשכה נופלת על העיר, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. כל מחסני המסחר נהרסו עד היסוד, והרכוש שבתוכם אבד. כמה בעלי בתים, נעשו עניים מרודים, שבתיהם נהרסו. ותחת ההרס מתו אחד ועשרים(!) נפש, מלבד עשרות ערבים. ונשמע, וימס לבבנו. מכל זה ידענו מידת רחמיו יתברך, לולא ה' שהיה לנו וגזר השיטפון בתחילת הלילה, שבני העיר כולם ערים, וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל. אחרי הכל, נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם, באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד "אם הבנים", הם ונשיהם וטפם. ("אם הבנים" שימש כבית-ספר ו"תלמוד תורה" בו היו 12 כתות לימוד וחדר אוכל, ושכן בסמוך ל"מסגד הגדול א.א.).אנשי הועד היו מספקים להם לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עם מארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. ונוספה נחלתנו שהממשלה דאגה למקומות המסוכנים הנוטים ליפול, והפילתם ע"י פצצות. וכל שבעת ימי החג, תחת היותם שמחים, כל עמה נאנחים, ונהפכה שמחתנו לאבל, וכל היום היו עוסקים לפנות רפש וטיט מהבתים, מהחצרות ומן הרחובות. גם לבתי כנסיות חדרו המים, ונתקלקלו ספרי תורה, ונתחלחל יום טוב, בעוה"ר, כמאמר הנביא: "על מה תוכו, תוסיפו סרה". ומההרס הנורא, דמינו לעמורה. והרחובות נהפכו לשממון עד כי כל הבאים מהחוץ אשר ידעו את הארץ, בראותם צורת העיר המבהילה, אמרו מה זאת עשה ה' לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה? ה' ברחמיו יסלק חרון אפו מעלינו וישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו…לא תשוב פעמיים צרה, אמן כן יהא רצון."

עד כאן דבריו של ישמ"ח (ר' ישועה שמעון-חיים) עובדיה, כאחד שחוה על בשרו וראה במו עיניו את מוראות השיטפון.

העצב על השבתת שמחת החג ואובדנה, הייתה מחמת מנהגם של יהודי צפרו להאדיר ולהרבות ב"שמחת בית-השואבה" בחול המועד סוכות, לקראת ברכת "טל ומטר" על הגשם ב"שמיני עצרת" הקרב. בימי שמחה אלה, נהגו יהודי המקום להשליך אל הנהר מצות שנותרו מפסח, כדי לפייס את הנהר שבעת הגאות, ינוח מזעפו. לטקס זה, היו יוצאים יהודי העיר אל גדות הנהר, ובעת השלכת המצה, כולם היו שרים בנעימות קול "בצאת ישראל ממצרים" (תהלים קי"ד). בכך קיוו שתשרור הרמוניה שתאפשר התפתחות של חיים בצוותא, בין הנהר, העיר ותושביה. המים היו עתידים להגיע לאחר הברכה, אלא שהפעם הקדימו את התפילה לכבודם, ולא לברכה.

הנספים בשיטפונות הובאו לחלקות קבורה מיוחדות בבית העלמין היהודי שבמורדות "ג'בל לכביר" (ההר הגדול), בואכה צפונה אל העיר פאס, בסמוך לחלקות הקבורה של גדולי רבניה של צפרו. בתוך האובדן של שיטפון זה, היו 33 סנדלרים יהודים (מתוך 36 סנדלרים שבכלל העיר), שעסקיהם היו סמוך ל"באב אלמלאח" – הוא "באב מקראם" – ו"ג'אמע לכביר" (שער המלאח והמסגד הגדול). אלה איבדו לחלוטין את עסקיהם ואת מקור פרנסתם. נפגע קשה גם בית הכנסת המרכזי הקרוי "סלאת לחכם", ע"ש ר' דוד אראג'יל, ממגורשי ספרד. הנספים הרבים מקרב היהודים וההרס הרב ברכושם, הוא תוצאה ממיקומו של המלאח סמוך לגדות הנהר. בעת השיטפונות, מערכות החשמל והמים היו קורסות, המים היו סוחבים עמם את השפכים של בית-המטבחיים הסמוך לנהר, שבלאו-הכי יצר זיהום סביבתי, ומכלים זעמם בדיירי סביבתם. זה היה גם גורלם של הדיירים הסמוכים לנהר.

עם כניסת החג, זעף הנהר ומימיו רמסו חצרות והרסו דירות רבות הנמצאות על שפתו השמאלית של הנהר.

השיטפון גרם לאבדן של 21 נפשות והרס 40 בתים, 48 חנויות ו- 1,450 נפש (286 משפחות) נותרו ללא קורת גג.

הקהילה כולה נרתמה, לעריכת טכסי הקבורה ולדאגה לאכסניה (מחציתם במבני בתי הספר באם הבנים ובאליאנס ובבתי קרובים), למזון, ביגוד ומצעים וגיוס עזרה מאליאנס בפאריס, מהג'וינט ומוועדי הקהילות מקנאס ,פס וערים אחרות.

ידוע על אירוע דומה שקרה בשנת 1890 וגרם אבדן של 48 נפשות.

חלפו 68 שנה מהאסון האחרון משנת 1950ו- 196 שנה מהאסון שקדם לו בשנת 1890 – בשניהם היו עשרות קרבנות בנפש.

לקט מהכתבה של נסים אמנון אלקבץ

העיר צפרו יושבת במרכז צפון מרוקו, על תוואי הדרך המרכזית מטנג'יר שבצפון, אל מרחבי הדרום, כ-28 ק"מ דרומית לעיר המחוז פאס (לשעבר בירת מרוקו). בגלל שפע מימיה, שימשה צפרו בעבר מקום מנוחה לשיירות הנוודים מהמדבר אל תוך הארץ, והייתה קצה גבול "בלאד למכזן" (השלטון המרכזי, בניגוד ל"בלאד שיבא" שתחת השלטון השבטי). כמו כל עיר עתיקה, גם מתיישביה הראשונים של צפרו, קבעו את מקום מושבם בסמוך למקורות-מים, על שתי גדותיו של "וואד אגאי" (ouwed agay), או בלשון התושבים "וואד סוק" (נחל השוק) או "וואד אליהודי", על שום מגוריהם של היהודים בסמוך לתחתית הוואדי.

"וואד אגאי" הוא אחד מיובליו האיתנים ורבי העוצמה של "נהר סבו" (ouwed sebou), מנהרותיה הצפוניים הגדולים והארוכים של מרוקו. הנהר חוצה בדרכו את העיר פאס, ובמורדותיה הדרומיים, נפרד ממנו "וואד אגאי". מימיו זורמים בעוצמה אל תוך בקעה בפיתולים (méandres) רבים ועקומות ברך (courbes) רבות. בדרכו דרומה, חולף על פני "סידי חראזם" (Sidi hrazem – על שם "מרבוט"- קדוש מוסלמי, זהו כפר תיירותי יפהפה, בו בוקעים מעיינות מינראליים חמים בעלי תכונות מרפא, בטמפרטורה של 34 ‘c. המים נמכרים גם כמים מינראליים מתוקים לשתיה, ומומלצים לחולי מעיים, כליות וכבד, לתיירים ולכלל תושבי מרוקו).

אקלימה של צפרו מאוד נוח, נעים, ואווירה נקי במרבית ימות השנה. גם כיום נחשבת לאחת מערי הנופש במרוקו, העיר משופעת במטעי דובדבן, על כן נערך בה כל שנה "פסטיבל הדובדבן" המרוקני, פסטיבל צבעוני מאוד המושך אליו תיירים. עם זאת, צפרו נחשבת כעיר שקטה ונינוחה, בחלקת אלקים קטנה זו, בתוך ה"גן-עדן", צמחה לה קהילה יהודית עתיקת יומין, שמרביתה הצטופפה בתוך ה"מלאח", שכונה בפי המוסלמים "קסר אל-כופרי" (מצודת הכופרים). פרט לרובע המלאח, היו בעיר עוד שני רובעים גדולים לאוכלוסייה המוסלמית, "המדינה" (העיר העתיקה), והעיר החדשה שנבנתה במעלה ההר, גבוה יותר.

לעתים תכופות מי הוואדי עלו על גדותיהם וגרמו נזקים משיטפונות שפקדו את העיר צפרו. נזקים קשים נגרמו במיוחד מהשיטפונות הגדולים של שנת תר"ן (1890) ושנת תש"י (1950),

אותם שיטפונות נוראיים שפקדו לעתים תכופות את העיר צפרו שבמרוקו, והיו מנת חלקה במשך שנים רבות. אעמוד במיוחד על השיטפונות הגדולים של שנת תר"ן (1890) ושנת תש"י (1950), אשר אודותם יש בידינו תיעוד מפורט בכתב, ע"י רושמי העתים.

"באחד הסיורים האלה (של ה-רשב"ש רבי שלמה בן שמעון שבא בחודש אייר – מאי 1890 מירושלים, בנו של ה-רדב"ש רבי דוד בן שמעון) לעיר צפרו, הצטרף אליו ר' רפאל אבן-צור יחד עם בנו ר' שלמה. בעודם שוהים בביקור, נקלעו לאחד השיטפונות הנוראיים שידעה העיר מעודה. את חוויית השיטפון שחזו עיניו ותוצאותיה, מתאר בן-שמעון בהקדמתו לספר השירים "עת לכל חפץ" לר' יעקב אבן-צור. בדבריו הוא מספר על נדרו של ר' שלמה שנלווה אליו, שעם פדות נפשו מהשיטפון, הוא יממן מכספו, הוצאת ספרי מור זקֵנו, ר' יעקב אבן-צור. את הספר הדפיס בנא-אמון (אלכסנדריה), בשנת התרנ"ג (1893), לאות תודה לקב"ה על התשועה והפדות בהנצלו משיטפון זה. מפאת אורכו של תיאור השיטפון, אביא כאן (בדילוגין), מדבריו של הרב"ש בהם הוא מספר בזו הלשון:

"…על כל תגמולוהי עלי לטובה, אשר לא נתנני טרף לשיני מים זדונים. ביום הוגה ה' בחרון אפו העיר המהוללה צפרו יע"א (יעזרֵהָ א-ל), ליל שבת קודש ז"ך לחדש אייר התר"ן (17.5.1890)… לחזרתי לצפרו, לא היה לי שום עסק ולא היה בדעתי לשוב, כי נחוץ אנוכי לעשות דרכי הלאה לפורטוגל, ומאת ה' היה הדבר, ונשלחתי ע"י ר' רפאל אבן- צור, לחלות פניו לעמוד עלי לשלחני שנית לצפרו. כאב את בן ירצני מיום ראני פנים בראשונה. לרוב אהבתו וענוונותו, לא נתנני ללכת לבדי, ויעטרני רצון בבואו עמי לצפרו, לבית אכסנייתי (אצל מארחו, ר' שמואל בן-חמו), ואתנו גם בנו היחיד, ר' שלמה ועם עוד אנשי-סגולה… בעליצות נפש עברנו את השני ימים ומחצה הראשונים. כי אור יום השישי לפנות בוקר, הוכרח כב' הרב רפאל, יצ"ו, לחזור להיכל כבודו (פאס)… ועזב אתי לחברה את בנו ר' שלמה, עד אחר השבת קודש, בע"ה, ונשוב לפאס.

אכן, רגעי הששון והשמחה ההמה, התעופפו חיש קל, ועל מקומם באו אנחה ותלאה איומה אשר השביתו כל זכר למו. האדם, בשגם הוא מבחר הבריאה כולה, כי רק אליו חלק ה' חכמה, בינה ודעת להשכיל… אך יש מגרעת אשר תתאים אותו עם בהמות שדי, הלא היא חסרון ידיעתו במסתרי ומצפוני העתיד. האדם הוזה, שוכב בחיק הזמן, ושנתו ערבה לו, עד אשר המקרה יעוררהו מתרדמת מצבו, ובהקיצו, והנה רגלו לכודה בפח. נשכיל לדעת כי המגרעת הזאת אשר בעינינו היא לחסרון… כרוכה בעצמה לטובת האדם. כי לו הייתה עין בשר רואה למרחוק, והאדם ידע את הצפוי לבא עליו, הלא הפחד והחרדה ידכאוהו כעש, גם בינתו תסתר, ואולי גם פתיל חייו ינתק בלי מועד. כך, הייתה השחתת הבריאה כלה ונחרצה, והאלוקים עשה שיראו מלפניו, והסתיר מעיניהם את זאת, למען ישאו לבם אל א-ל בשמים…

כאשר חזרנו מללוות את כב' הרב אל נווהו, נכנסנו אל מקום משכן היהודים הנקרא אלמלאח"… ויהי כנטות היום, השמים התקדרו בעבים, ועננים כבדים ושחורים יפיקו זוועה ובלהות, וחרדת מוות. הגשם החל לרדת בכוח עצום נורא, ופני השמים יפילו חרדה על לב יותר אמיץ… ונבוא אל בית הכנסת של כב' המארי דאתרא, כמוהר"ר רפאל משה אלבאז יצ"ו. הגשם ירד כנחל שוטף, ונבואה לבית ה', ולבנו מלא מורא ופחד. קול הגגות המקלחים מימיהם ארצה היה כקול רעם, כנהמת-ים עת ירומו משברי גליו. בגגות התלכדו המים יחד, ויתוועדו לזרם אחד כביר, כחיתו טרף, להביא על העיר שואה… ובעודנו משוחחים זה עם זה, לפתע פתאום צווחה הקיפה את העיר. הו הו נשמע מכל פינה. צעקת שבר ויליל בכל רחובותיה, תרועת מוות וחרדת אלו-הים. הנהר הסובב את העיר, שטף בתוך העיר, ויטביע במצולות מימיו בתים רבים אשר עקרם מיסוד בנינם כקליפת אגוז, ויוליכם למקום ציה ואבדון, ובהם גם נפש אדם. ובדרכו עשה שמות גדולות. את גשר האלמלאח שעל פני הנהר, הרס, ולא הניח בו אבן על אבן. הנחל בוקע את העיר לשתים, וסובב לצד מזרחה עד התלכדו עם הנחלים הגדולים אשר בארץ. ולריבוי הגשם שהיה ביום הזה, נתקבצו מימיו וירדו בכוח ממורד ההרים, ויכסו את הבתים והחצרות אשר בחלק התחתון של העיר. ויגברו המים יותר משמונה מטר. אור הירח קדר, ובכל העיר איש לא ראה תמונת רעהו, רק שומע קול אנחתו. ומרגע לרגע קול הצעקה הוסיף להתגדל, עד כי דמתה העיר למקום מספד. אני ור' שלמה נשארנו בבית הכנסת כבולי עץ, כי הדרך נגדר בעדנו מזרם המים אשר מילא את הרחוב התחתון. קולות הצווחה ואוסף העם ברחוב, הוסיפו עוד מגור בלבנו, דמנו קפא בעורקיו, ופנינו חוורו כלבנת השלג.

כשוך חמת המים הזדונים, ידענו, לדאבון לבנו, כי תבוסת העיר הייתה שלימה. כל החצרות שבחלק התחתון שבעיר הבנויים על יד הנחל, מלאו מים מהמסד עד הטפחות, וישימו קץ לחיי כל הנפשות השוכנים בהם. ומים שבאו אל קרבם, קנו להם שביתה שם, וישימו מחנק לנפשות יושביהן. ועוד מעט והנה המגידים כמלאכי איוב באו. זה בא ואומר כי בחצר פלוני נחנקו פ' ופ'. ועוד זה מדבר ואחר אומר כי בחצר פלונית נחנקו כל שכניה, לא נמלט איש, ועוד… וימס לבבנו, ויהי למים. ונאמר, אהה אלוקים הכלה את עושה לעיר מהוללה, קריה עליזה צפרו? אנא ה' ברוגז רחם תזכור. ונבכה בכי תמרורים בליל שבת קודש אשר הפך לליל צלמוות.

כל נשים מקוננות ויודעי הספד, לא יכילו את שברה של הקהילה, ומי יבכה לנפשות טהורות אשר היו יושבים על שולחנם בליל שבת המנוחה, וכרגע היו בתיהם קברם למנוחת עולם? אוי למשפחות שלימות אשר עלה הכורת עליהם ויטרוף באפו האב והאם והבנים גם יחד, וישמיד כל זכר למו. גם כל עזבונם ומרכולתם וכל כלי ביתם, הכל אבד. כל סחרם במסחר השמן-זית, התערבב בעבטיט אשר הביא זרם המים. נוסף על צרתם, רשעת הגויים הפראים ועריצים, אכזרי הלב, בראותם שטף הנהר, וביודעם כי שבת היום, והיהודי לא יבוא, היו פותחים חנויות היהודים שבעבר השני, וגוזלים את סחורתם לעיני כל, ובלי פחד, ואין מורא הממשלה עליהם, ואיש זרוע, לו הארץ.

בחצי הלילה קמה הסערה לדממה. קול המספד ונהי התמרורים אשר בכל החצרות שיש שם מת, פילח את כליותינו ואפס כוחנו לסבול עוד. כאור הבוקר יום השבת, היה יום מר ונמהר. בוקר היום הודיע את האבדון אשר עשה ליל החולף. רעדה ופלצות אחזונו בהשקיפנו על פני הכיכר אשר מחוץ לאלמלאח. כל הבתים והחנויות אשר נהרסו, שמו מרחב למבט עין באין מעצור. הכיכר דמה לגיא ההריגה. מלא פגרי אדם, בקר וצאן.

אור היום הודיע מספר הנטבעים, ויהיו תשעה וארבעים נפש (מלבד עשרות רבות של ערבים), כולם כמעט צעירי ימים. ה' יחונן עפרם… ארון אחר ארון מובאים בית מועד לכל חי. בזה האם ושני ילדיה הרכים בין צידיה. בארון השני אב ושני בניו, בשלישי וברביעי משפחה שלימה אשר אבד כל זכר לה. ככה היה היום ההוא מן בוקר עד לילה". עד כאן תיאורו של ר' רפאל-אהרן בן-שמעון.

לאחר שניצל מהשיטפון בליל בלהות זה, מתפנה ר' רפאל בן-שמעון לקיים את הבטחתו לר' שלמה אבן-צור, שניצל יחד עמו, ולקיים את נדרו להביא לדפוס את כתבי מור זקֵנו, ר' יעקב אבן-צור (יעב"ץ). תחילה חשב שאת כתבי-היד יביא לבית הדפוס בשובו לירושלים, אלא שבשנת תר"ן (1890), עם תום שליחותו במרוקו, ובדרכו חזרה לציון, נקרא ע"י נשיאות קהילת יהודי מצרים, ובראשם, רבם הראשי, ר' יום-טוב ישראל, שהגיע אז לגבורות, פרש ועלה לא"י, לעמוד בראש המנהיגות הרוחנית, ולקבל על עצמו את תפקיד הרב הראשי למצרים.

הכתרתו הייתה ביום כ"ה שבט התרנ"א (3.2.1891), והשולטאן התורכי העניק לו את התואר "חכם באשי". לר' רפאל זאת הייתה הזדמנות להביא לדפוס את כתבי-היד של יעב"ץ כפי שהבטיח. אלה היו שו"ת "משפט וצדקה ביעקב" וספר שיריו "עת לכל חפץ". בתוך ספר זה, הובאו גם ספר השירים "צלצלי שמע" לר' משה אבן-צור ואחרים".

שיטפון חמור אחר שידעה העיר צפרו בשנת תשי"א, מובא ע"י ר' דוד עובדיה בספרו "תולדות רבני עיר צפרו" 2. בספר זה מתאר ר' ישועה-שמעון חיים (ישמ"ח) עובדיה, רבה הראשי ואחד מטובי בניה וחכמיה המוערכים ביותר של העיר, את השיטפון של שנה זו. בשוכבו על ערש דווי והוא בן ע"ט שנים, מספר בפרוטרוט את שראו עיניו ביום האסון. ר' דוד עובדיה שהביא את הסיפור, הוא בנו של ישמ"ח עובדיה, ואחר פטירת אביו, נבחר לשבת על כסאו כמרא דאתרא ואב"ד. כמו-כן שימש כרב ודיין בערים מראכש ופאס, ומאוחר יותר, עם עלותו לארץ ישראל, מונה כדיין בבית הדין הגבוה בירושלים.

העצב על השבתת שמחת החג ואובדנה, הייתה מחמת מנהגם של יהודי צפרו להאדיר ולהרבות ב"שמחת בית-השואבה" בחול המועד סוכות, לקראת ברכת "טל ומטר" על הגשם ב"שמיני עצרת" הקרב. בימי שמחה אלה, נהגו יהודי המקום להשליך אל הנהר מצות שנותרו מפסח, כדי לפייס את הנהר שבעת הגאות, ינוח מזעפו. לטקס זה, היו יוצאים יהודי העיר אל גדות הנהר, ובעת השלכת המצה, כולם היו שרים בנעימות קול "בצאת ישראל ממצרים" (תהלים קי"ד). בכך קיוו שתשרור הרמוניה שתאפשר התפתחות של חיים בצוותא, בין הנהר, העיר ותושביה. המים היו עתידים להגיע לאחר הברכה, אלא שהפעם הקדימו את התפילה לכבודם, ולא לברכה.

הנספים בשיטפונות הובאו לחלקות קבורה מיוחדות בבית העלמין היהודי שבמורדות "ג'בל לכביר" (ההר הגדול), בואכה צפונה אל העיר פאס, בסמוך לחלקות הקבורה של גדולי רבניה של צפרו. בתוך האובדן של שיטפון זה, היו 33 סנדלרים יהודים (מתוך 36 סנדלרים שבכלל העיר), שעסקיהם היו סמוך ל"באב אלמלאח" – הוא "באב מקראם" – ו"ג'אמע לכביר" (שער המלאח והמסגד הגדול). אלה איבדו לחלוטין את עסקיהם ואת מקור פרנסתם. נפגע קשה גם בית הכנסת המרכזי הקרוי "סלאת לחכם", ע"ש ר' דוד אראג'יל, ממגורשי ספרד. הנספים הרבים מקרב היהודים וההרס הרב ברכושם, הוא תוצאה ממיקומו של המלאח סמוך לגדות הנהר. בעת השיטפונות, מערכות החשמל והמים היו קורסות, המים היו סוחבים עמם את השפכים של בית-המטבחיים הסמוך לנהר, שבלאו-הכי יצר זיהום סביבתי, ומכלים זעמם בדיירי סביבתם. זה היה גם גורלם של הדיירים הסמוכים לנהר.

מזיכרונות דודי שמעון אפריאט- אפרתי

" ב- 25.9.1950, ערב סוכות, היו גשמים חזקים וכבר אחר הצהרים חששנו מהשיטפון בנהר "אגאי" שעבר בשכונה היהודית. מיד נזעקתי למשרד הקהילה הנמצא בדיוק על הנהר ואתי כמה חברי ועד, מהנדס העיר ואחרים.

פתאום לקראת ערב, בכניסת החג, בעודנו עומדים על יד החלון שהשקיף על הנהר, ראינו נחשול גבוה של מים מהנהר דוחף את כל החנויות והבתים שהיו בדרכו , יחד עם עצים ובהמות שנגררו עמו. ראינו על גג אחד הבתים על ידנו , יהודי בשם שניאור שנשטף יחד עם הבית.

חשנו בסכנה שבה היינו, רצינו לרדת מהמשרד אך זה היה מאוחר מדי. המים זרמו כבר לתוך השכונה. למרבה המזל הבתים היו בנויים צמוד אחד לשני עם קירות משותפים. עלינו על הגג ועברנו מבית לבית. מדי פעם ירדנו מהגגות כדי לנסות לצאת, אבל המים המשיכו להציף את השכונה, לכן המשכנו לטפס מגג לגג עד שהגענו למעלה הרחוב בו יכולנו לרדת ולצאת.

התוצאות ידועות : 21 הוגים, 60 בתים ו- 1127 חנויות שנהרסו או ניזוקו.

לאחר השיטפון במשך ימים רבים לא עזבתי את המשרד. כולנו היינו עסוקים יום ולילה במציאת פתרונות דיור בבתי ספר ובארגון אוכל והלבשה לניזוקים שהיו חייבים לעזוב את בתיהם.

כמה ימים אחר כך הגיע המלך סידי מוחמד החמישי לבקר בעיר. זכור לי שכל הרחוב משכינה היהודית עד היציאה מהשכונה הערבית נהרס יחד עם הבתים ובחלקו בעומק גדול.

טכסי הקבורה היו מרגשים. זו הפעם היחידה שבה היינו היהודים בבית קברות מוסלמי והערבים השתתפו בטכסים בבית הקברות שלנו.

בעקבות אירוע זה זרמה עזרה רבה מכל המוסדות ומכל הקהילות, כמסופר בספר של הרב דוד עובדיה, שוב בעזרתו הבלתי נלאית של שמואל חמו יו"ר ועד הקהילה בפאס. ריכזתי את הגזברות של הכספים הרבים שזרמו אלינו, וצר לי שלא נשארו לי מסמכים על כך.

במסגרת העזרה מהמוסדות הארציים, ובדאגה לילדים מהשפחות שניזוקו, הוקם מחוץ לעיר, מחנה על ידי "D.E.J. – DEPARTEMENT EDUCATION JUIVE" מקזבלנקה, בשיתוף תנועת הצופים והנוער בעיר. סיטי אשתי השתתפה בצוות שטיפלו בצעירים שרוכזו במחנה. איתה היה בן יצחק שהיה אז בן שנתיים.

אוסיף שגם בית ההורים שלאשתי סיטי התכסה במים ובבוץ. הם עזבו את הבית שלהם והיו אצלנו בבית ההורים שהיה מחוץ לשכונה שניזוקה כשאני בליתי את החג במשרד".

ליקט והביא לפרסום – דוד אפרתי-אפריאט

.