בס"ד

נלב"ע ט"ו לחודש אלול תשע"ט (1944-2019)

נולד בצפרו לאסתר לבית עובדיה ולמכלוף ממן עליהם השלום, אח לגבריאל, רפאל, יהודית, רותי, סימה ופאני. כילד וכנער בצפרו מרוקו, למד באם הבנים ולאחר מכן באליאנס, שבגר עבר לפנימית אורט בקזבלנקה.

בגיל 17, איבד את אביו מכלוף ע"ה, 9 חודשים לאחר מכן בשנת 1962 עלה עם אימו, אחיו ואחיותיו לארץ ישראל, קבעו את מקום משכנם בעיר רמלה. עם הגיעו לארץ גויס לטירונות ולשירות סדיר מקוצר בצבא, ושירות מילואים מלא לאורך כל השנים. לקח חלק במלחמת ששת הימים ויום הכיפורים.

בארץ המשיך ללימודי הנדסה באורט סינגלובסקי, עבד בתעשייה האווירית, מעורב בפרויקט הלווין אופק 1, חבר בצוות מובחר של מהנדסים שנסעו להשתלם בנושא בארה"ב. לאחר מכן בגיל 49 עשה הסבה מקצועית להוראה, במשך 20 שנה היה מורה לאלקטרוניקה ומחשבים בעמל. רבים מתלמידיו הגיעו לתפקידי מפתח לעמדות בכירות בעולם הטכנולוגי, הוא חש גאווה ואף הרגיש דרך עיסוקו בהוראה כי הגשים את ייעודו.

מאיר היה גרוש , הביא לעולם ילד ודרכו שני נכדים. ובשנה האחרונה התמודד עם מחלה קשה , כאב וייסורים קשים אך למרות זאת לא איבד מהאופטימיות שלו, ביקש לא להכביד בשל מצבו על משפחתו ועל הסביבה.

ביום פטירתו הובא למנוחות בבית העלמין בעירו רמלה . 

יהי זכרו ברוך 


נקודות ייחוס משפחתיות : סבו שלמה ממן , סבתו שמחה ממן לבית טובלי בת רבי אליהו טובלי זצ"ל , דרך אימו ע"ה נינו של רבי פנחס עובדיה זצ"ל אחיו של רבה של צפרו רבי ישמ"ח עובדיה זצ"ל

הוריו- מכלוף ואסתר ממן ע"ה
הוריו- מכלוף ואסתר ממן ע"ה
שלמה ושמחה ממן ז"ל
שלמה ושמחה ממן ז"ל
רבי אליהו טובלי זצ"ל
רבי אליהו טובלי זצ"ל
רבי פנחס עובדיה זצ"ל
רבי פנחס עובדיה זצ"ל

דברי הספד מאת : סיגל אלנקרי (בת אחותו יהודית) 

יום עצוב לכולנו

אני בחרתי לדבר על דוד מאיר הפרטי שלי, ואני משוכנעת שכל אחת וכל אחד כאן יוכלו למצוא נקודות חיבור והשקה לאיש הנפלא הזה, לאדם כה מיוחד ונדיר, שלא ממש זוכים לפגוש בימינו, אני זכיתי (!)

דוד מאיר שלי, איש שמח, אינטליגנט וחכם, בעל חוש הומור מפותח, ציני (אבל בלי החלק של הרוע), סקרן, אוהב להתפתח וללמוד, דעתן ובעל תובנות מעניינות על החיים, על חשיבות ההשקעה בלימודים והתפתחות אישית, על חריצות וחשיבות העבודה (מרבית שנותיך בתעשייה האווירית ובחינוך) אהבת לעבוד.

תרמת תרומה לזולת: לא זו הרגילה, אלא תרומה מעצמך והשקעה בדור העתיד; תלמידי "עמל" נהנו מכישרונך ומהשקעתך הרבה, בליווי והכנת הנדסאים לפרויקטים בחשמל ואלקטרוניקה. הצלחתם הייתה כה חשובה לך ונתנה לך סיפוק רב. אף נסעת ללמד ברהט בדרום הארץ, ושילבת את אותה רמת השקעה ונתינה, כשסטנדרט ברור של מוסר עבודה גבוה ורצונך לתרום ולהעניק לתלמידים, תמיד לנגד עיניך.

נתת בחינם עצות כל כך חכמות (הלוואי והיית עושה בחלקן שימוש עבור עצמך) לצערי, לא חשבת על עצמך, רק על אחרים וזה היה אצלך קו מנחה וציר מרכזי, היית מאוד עקבי ולא נתת לאף אחד לבלבל אותך בעניין הזה, האמנת בכל לבך שזו הדרך ועם זה תנצח. 

נתת את הנשמה ואת הלב, הקרבת המון, אין מספיק מימדים שיכולים לתאר זאת: בהיבטים חומריים, בהיבטים רגשיים ובנטל כל כך גדול שרבץ עליך, כשאתה תמיד בחרת לומר לנו, באצילות נפש, שהכל בסדר ומיד, בטכניקה ומיומנות מעולה, השמורה רק לך, הסטת את השיחה אלינו: מה שלומך? איך בעבודה? איך מוטי והילדים? ונתת חיזוקים והערכה. קיבלתי ממך פידבקים מדהימים, ויצאתי מחוזקת מהמחמאות ותשומת הלב לפרטים הקטנים. 

אתה אבא למופת, והמון הורים צריכים ללמוד ממך מהי נתינה ומהי הקרבה, מהי אהבת חינם, מהם העקרונות החשובים, ואיך הלב הענק שלך ידע תמיד לנווט אותך למקומות הללו. היה לך מצפן רגשי פנימי שהנחה אותך, אתה בטחת והאמנת, כשהיה ברור לכל וגם לך – שלא צריך, או שזה לא נכון לך.

יצקת תוכן ומשמעות למושג "אופטימיות", כזו שיש רק בסיפורים בהם מפליגים למקומות רחוקים. . . תארו לכם מישהו הכי אופטימי שניתן לדמיין – אז תוסיפו עוד ועוד. . .

היית אופטימי עד כדי נאיביות, וזה היה כל כך מתוק, כה חביב ובמידה רבה הדגיש את הילד שבך, שתמיד היה שם ולא רצה לעזוב. היה לך כיף להיות ילד; בתגובות הישירות, באהבת פינוקים ותשומת לב (שלא ביקשת ולא דרשת, בצניעותך, אך שמחנו מאוד להעניק ולתת). רצית לצאת מבית החולים וללמוד שפות חדשות.

חייבת להזכיר את הטעם המעולה שלך בכל דבר: בטכנולוגיה חדישה, בעולם העיצוב, בחידושי האופנה, ועוד המון תחומים. במיוחד קולינריה ואוכל טוב זכו אצלך להכרת תודה והערכה, כל פעם מחדש, כי אצלך שום דבר לא היה מובן מאליו. תמיד הערכת ופרגנת על האוכל הביתי שנהגנו להביא אליך, וכמה הוא מזכיר לך את בית אמא (סבתא שלי היקרה ז"ל) וזה גרם לנו להעלות זיכרונות וגעגועים לטעמים שחלקם כבר אינם עוד. הבאנו אליך גם דברי מתיקה וקינוחים משובחים שאהבת לאכול, ובכלל, ניסינו לשמח את ליבך. ואתה מה? אתה היית אסיר תודה. לעיתים הדגשת את הרצון העז לצאת מהמקום הזה, מהפוזיציה הזו, וחשת אסיר, אך בטובך, מיד המרת זאת לחיוך ולהכרת תודה והערכה. כזה אתה : אסיר תודה על כל המשמעויות.

גם בימים קשים מנשוא, עם טיפולים כואבים, מציקים ותכופים, שנועדו לתת מזור לכאביך, לייצב אותך, הוקרת תודה והערכה. כשיכולת, אז עשית זאת במילים טובות ומתוקות, וכשתש כוחך, עשית זאת באמצעות מבט, עם עיניך הטובות, שאמרו הכל; ביטאו את הרגש, את התודה וההערכה אלינו ואת האהבה. עיניך גם ביטאו את המצוקה שבה נמצאת, את הסבל והייסורים שעברת, עד לשעות האחרונות, בהן כבר לא יכולת להישיר מבט. הבנו אותך, למרות זאת. משכת את הסוף ואני מאמינה שהאופטימיות שלך, עד לרגע האחרון, לא נתנה לך מנוח. כזה אתה. עשית זאת בדרכך שלך. 

לא אהבת להטריד ולהפריע, לא סיפרת לנו כלום, בקושי קצה קרחון, כשנשאת הכל הכל עמוק בליבך, כי האמנת בכל ליבך שיהיה טוב, שחייב להיות טוב, כי אין דרך אחרת. גם כשגרת אצל הורי, תקופות ממושכות, דאגת לבני ביתך. . .ורצית רק טוב.

בשלושת החודשים האחרונים, נתת לנו הזדמנות לתת ולהעניק לך חום ואהבה, אכפתיות וחמלה, נתינה שאחיך ואחיותיך ראויים לציון והערכה מאין כמוה: בהתמדה, בהשקעה, במסירות ובאחווה, כזו שלא רואים כל יום, ולנו הדור הבא זה נתן דוגמא אישית ונחרט בליבנו לעד. בית הספר של החיים במלוא מובן המילה. תבורכו.      אתה תיארת זאת כך: "עם אחיות כאלה, עד סוף העולם" וזה אומר הכל.

אך לא פחות מכך, זכינו לקבל ממך המון; בשיחות נפש, שיחות על החיים, המון הומור ציני, שיחות על העתיד ואיך אתה רוצה שהוא ייראה: עשית מאמצים להישמע לרופאים, לעשות מאמץ בפיזיותרפיה, כי רצית לצאת משם לדרך חדשה. לא היינו צריכים לדמיין כלום, כי אתה תיארת לפרטי פרטים כיצד זה יראה; אשכור לי דירה, יהיה לי מטפל/תומך, ארכוש מוצרים לבנים חדשים, תבואו לבקר אותי, נצא יחד לבית קפה (ביגה) ונזמין קרואסון שקדים. ובאחת השיחות, אף השבת  לשאלה איך תסתדר כלכלית? ואתה, בלי להניד עפעף, ענית: מה הבעיה? אני אעבוד ! 

זוכרת איך תכננו יחד, שתצא לארוחת חג ראש השנה ואתה כמובן הכי שיתפת פעולה, מאוד אהבת תכנונים: רצית ללבוש בגדים לבנים לכבוד החג, אמרת את כל זה את עם חיוך גדול על פניך ועיניים מאירות. 

העיניים האלה שהזכרתי קודם לכן. . .

הן אמרו הכל והן נתנו לנו תקווה גדולה עליה נהגנו להישען, עוד יום, עוד יום ואח"כ עוד שעה ועוד שעה. . .        כמה שנתת לנו > הסכמנו לקבל, ותודה לך על כך!

הלכת ודעכת בשקט, בצניעות וענווה, כשאנו סביבך, בכל עת שמרשים לנו לבקר, להיות נוכחים, לעמוד לצדך במאבקך ולתת לך מילות עידוד ומנגד לצפות בסבלך הקשה מנשוא, שגרם לנו עצב, תסכול שלא ניתן לעשות עוד משהו עבורך. שוחחנו אתך (גם כשלא יכולת לענות), השמענו לך מוסיקה. מאמינה שהקשבת בדרכך וביכולותיך. שתדע שהותרת אחריך שובל גדול של זיכרונות טובים ונעימים, תכונות טובות והמון מעלות, הגיגים, המון דברים של טוב טעם והמון המון געגועים 

זיכרונך ילווה אותנו, לא נשכח אותך, אתה יקר ואהוב תמיד                     ת.נ.צ.ב.ה                                       מסיגל והמשפחה