קהילת צפרו / סְפְרוֹ

 

 

בס"ד

נלב"ע בכ"ו בשבט ה'תשפ"ג ( 1933-2023 )

נולדה בצפרו מרוקו לחנה לבית עוליאל ולאהרון טובלי עליהם השלום. הבת הרביעית מתוך 9 ילדים, התגוררה בצפרו כל שנות ילדותה, למדה בבית הספר מרשת "אליאנס" ונאלצה לסיים את הלימודים בכיתה ח'. בצפרו לא היה תיכון ואביה סירב לשלוח אותה ללמוד בעיר הגדולה, פאס.

עוד בילדותה היא נחשבה לילדה הכי חזקה בבית, גם מבחינה פיזית וגם ברוחה. כשהייתה בת 14 היא התקבלה לעבוד בסוכנות הדואר הראשית של צפרו והייתה האישה היהודייה הראשונה שעבדה שם. היא שימשה כמרכזנית ראשית וכפקידה באשנב-כל. עם השכר שהרוויחה עם השכר שהרוויחה היא סייעה להוריה במימון ההוצאות השונות.

בנעוריה הייתה מדריכה בתנועת הצופים שפעלה בצפרו. בקבוצה שלה בתנועה נקראה "הדבורה" בשל חריצותה. היא נהגה לספר כי החוויות שצברה בצופים חיזקו אותה פיזית ומנטלית והפכו אותה לאישה החזקה והלוחמנית שהיא הייתה לאורך כל חייה.

בשנת 1954 , נישאה לגבריאל תורג'מן ובשנת 1955 הם עברו להתגורר בפאס, בבית של חמיה וחמותה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיגרה מבית הוריה ומעיר הולדתה שכל כך אהבה. המעבר היה קשה ביותר עבורה. סיפרה שמאז נישואיה הפסיקה לעבוד, עזבה את החיים שהכירה.

בשנת 1962 , השתנה הלך הרוח במרוקו. השיח ברחוב בקרב הקהילה היה כי מצבם של היהודים עומד להשתנות לרעה, רוזה וגבריאל מכרו את הרכוש שהיה להם ורכשו כרטיסי טיסה למרסיי ומשם הפליגו לארץ באוניה "תיאודור הרצל".

חוויית העזיבה של מרוקו וקשיי העלייה נצרבו היטב בזיכרונה של רוזה ז"ל אשר באותו הזמן השאירה מאחור כמה מבני משפחתה (הם עלו ארצה זמן קצר לאחר מכן). העלייה ארצה הייתה פחות ממניעים כלכליים והייתה קשורה יותר למניעים אידאולוגיים וגם לפחד שהאנטישמיות תתפשט במרוקו.

 

מיד עם עלייתם ארצה נלקחו ישירות מהאונייה והועברו במשאית לבית שמש, לא לפני שנאמר להם שהם בדרכם לירושלים. הנוף הנשקף מהמשאית כשהתקרבו לבית שמש, היה שונה מאוד מהנוף שהכירו בספרו שהייתה עיירת נופש למרגלות הרי האטלס עם מפל מים. רוזה סיפרה כי בנה הבכור שמואל, שהיה אז בן חמש, ניסה לעודד את רוחה והבטיח לה לרכוש בית גדול ויפה כשיגדל.

לאחר שירדו מהמשאית פגשה אישה מבוגרת שכבר התמקמה בשכונת הצריפונים והמליצה לה לברוח כל עוד היא יכולה. רוזה ע"ה שכנעה את גבריאל להקשיב לאישה המבוגרת והם החלו לנוע אל מחוץ למתחם בחיפוש אחר אוטובוס. הם עלו לאוטובוס לקרית גת, שם התגוררה דודתו של גבריאל, אך גם היא המליצה להם להמשיך לנוע לעבר עתיד טוב יותר. משם הם המשיכו בנדודיהם עד שבן דוד של גבריאל הזמין אותם להתארח אצלו בהרצליה. רק כעבור שנה הגיעו למשכן הקבע שלהם בעיר אשדוד.

רוזה וגבריאל ע"ה הביאו לעולם 3 ילדים, שמואל , חנה ולימור, למרות זאת רוזה תמיד יצאה לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה, היא עבדה במשך תקופה בבית החרושת "יפו-מור" לאריזת תפוזים, ובמקביל השלימה הכנסה בעבודות משק בית אצל אחת השכנות, עולה עשירה ממרוקו הספרדית. מאחר ומדובר במקור הכנסה לא יציב כיתתו נשים רבות, וביניהן רוזה, את רגליהן אל לשכת התעסוקה מדי יום ביומו.  אחרי שעבדה בשלל עבודות הצליחה לקבוע דריסת רגל בעירייה. תחילה עבדה כמרכזנית בלשכת ראש העירייה אך התייאשה מהר מאחר ולא שלטה היטב בשפה העברית. לאחר מכן עבדה במטבחים של בתי הספר ובהמשך השתקעה בגנים העירוניים כעוזרת לגננת (סייעת במונחים של היום).

הודות לידע שלה בשפות הפכה רוזה למתווכת בין ההורים והילדים מארצות צפון אפריקה לגננות, שהיו ברובן ממוצא אשכנזי או תימני ולא ידעו צרפתית או ערבית. במקביל גם בעלה  התקבל לעבודה בעירייה, ושניהם עבדו שם עד שפרשו לגמלאות.

בשנת 2015 , הלך בעלה גבריאל לעולמו , ומאז בחסות גילה המתקדם החל מצבה הבריאותי להידרדר. בבוקר יום שישי , 17 לפברואר 2023 , כמעט בגיל 90 , נפטרה בביתה והובאה למנוחת עולמים בבית העלמין באשדוד ליד בעלה גבריאל.

יהי זכרה ברוך

נכתב ע"י בתה לימור תורג'מן  

מצ"ב תיעוד וידאו על סיפור עלייתה לארץ