חיפוש

קהילת צפרו / סְפְרוֹ

תיעוד מורשת ,מנהגים ויהודי העיר שבמרוקו

הרמ"א מצפרו – רבי רפאל משה אלבז זצוק"ל

 נתבש"מ ב-כ"ב לחודש תמוז שנת התרנ"ו (1823-1896)

היה רב, משורר ומלומד יהודי ממרוקו במאה ה-19. היה רבה של העיר צפרו וחיבר מספר רב של ספרים על הלכה, מוסר, שירה, היסטוריה ומדע.

נולד במרוקו בעיר צפרו לאביו רבי שמואל אלבז ז"ל בשנת התקפ"ג עוד בצעירותו ניכר שנועד לגדולות, אביו השתדל להשגיח עליו שינצל כל זמנו ללימודים ואף הטיל עליו העתקת ספרים מכתבי יד בשעות הפנאי.

בהיותו בן 20 נפטר עליו אביו, ובכל זאת המשיך בלימודו בישיבת דודו, רבי עמרם. בהגיעו לפרקו נשא את בתו של רבי אברהם מאמן. בשנת התרי"א (1851) בהיותו שנת כ"ח לחייו הוסמך ע"י הרבנים עמור אביטבול ועמרם אלבז לדון ולהורות.

בשנת התרי"ד (1854) מופיע שמו בין הרבנים הנתמכים ע"י הקהילה , לרמ"א היה בית כנסת משלו ובו הקדיש הרבה מזמנו לטובת בני עמו וקהילתו בהדרכתם לתורה וליראת שמים באמצעות דרשותיו , שיריו ומליצותיו. הוא היה גם מוהל מומחה ואף הייתה לו ולאחיו רבי אליהו חזקה על כך בכל העיר הוא עצמו היה חשוך בנים.

הרמ"א היה ממונה על נכסי ההקדש ומפקח עליהם והוא בעצמו היה בעל צדקות ולב רחמן. לבד מגדולתו בתורה הוא רכש לו ידיעה רחבה בלימודי חול בכמה מקצועות ואף חיבר בנושאים אלו ספרים. הוא היה בעל אופקים רחבים מאוד, סבר שכל החוכמות מתאימות וכלולות בחוכמת התורה ודרכם ניתן להגיע ולהבין את חוכמת האמת רשימת ספריו מובאת כאן ואת שיריו נפרסם בנפרד בעמוד סמוך .

הרמ"א מילא תפקידים רבים , מורה , רב העיר ,  אב בית דין , מוהל ,משורר , היה בעל בית כנסת משלו ולמרות כל אלו היה בעל מידות גדולות של ענווה וצניעות

הרמ"א נפטר ביום שישי בשבת כ"ב לחודש תמוז שנת התרנ"ו (1896) כמה שעות לפני פטירתו כתב צוואה ובה ציווה על נכסיו וספריו , ציווה לייסד ישיבה של תלמידי חכמים ללמוד תורה בתוך ביתו שלושים יום.

הואיל ואין בידינו תמונות  של הרמ"א , האדמור זצוק"ל אנו נשתמש בתמונות מקברו ומחתימתו המפורסמת

להמשיך לקרוא "הרמ"א מצפרו – רבי רפאל משה אלבז זצוק"ל"

גלריית צפרו מפרויקט הדור הזה

בס"ד

בכנס , המרגש של קהילת יהודי צפרו , פעלה במרץ עמדת סריקה ותיעוד תמונות של פרויקט "הדור הזה ". בעמדה זו בה פעלו מתנדבים מלאי תשוקה וחדורי מוטיבציה, אותם הובילה הגב' עינת לוי המדהימה שהיא חוקרת מרוקו והיא מראשי היזמים של הפרויקט הנ"ל.

"הדור הזה " הינו פרויקט בינ"ל , פרי יצירתם של עינת לוי ושל הקולנוען והבמאי מר רפאל בלולו. מטרת הפרויקט היא איסוף מידע והלבשה על פלטפורמות קיימות במרחבי הרשת .

מטרת הפרויקט זהה למטרת האתר הזה, חשוב לנו לחשוף , להוציא אל האור את סיפור יהדות מרוקו בכלל ויהדות צפרו בפרט.

בכל בית יש ספריות של אלבומים , מגירות מלאות בתמונות ומסמכים שלא ראו אור עשרות בשנים.

התמונות והמסמכים חושפים את סיפור אבותינו את סיפור קהילתנו, את סיפור האנשים הקדושים והמופלאים שקיימו ושימרו בצנעה ובמסירות נפש קהילה בת מאות שנים.

מה מתבקש מאיתנו ? בסה"כ להוציא אל האור את סיפורם .

רוצים שגם הסיפור שלכם יתועד?

להמשיך לקרוא "גלריית צפרו מפרויקט הדור הזה"

רבקה טובלי בת אסתר ז"ל

נלב"ע בד' בתמוז

נולדה בצפרו לאליהו ואסתר טובלי ע"ה , אחות לאהרון , שמחה ומשה

עלתה לארץ בדצמבר 1972 ביחד עם משפחת אחיה ר' משה טובלי ע"ה

הייתה צנועה וטהורה ותמיד הקדישה את חייה למען אחרים , ראשית להוריה , לאחים שלה ולמשפחותיהם ולקהילה , היא עבדה וגרה באם הבנים בצפרו .

תמונות רבקה טובלי ע"ה מצפרו
רבקה טובלי ע"ה עם אסתר יפה ואורלי יבדל"א

לא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם

הובאה למנוחות עולם בבית העלמין באשדוד

יהיה זכרה ברוך , ת.נ.צ.ב.ה

קברה של רבקה טובלי ע"ה
קברה של רבקה טובלי ע"ה

הזקן ה"צרפתי" מתוך הספר "מיתרי סְפְרוֹ" בהוצאת דניאלה ויצחק מלר

ספרם של הזוג מלר יצא לחנויות הספרים והוצג בכנס ילידי ספרו שנערך לאחרונה. מדובר בספר בו אוסף סיפורים וציורים פרי יצירתם משהות בת חודש ימים בעיר ספרו במסגרת הפרוייקט העולמי "שהות אומן " . הספר מאפשר הצצה אל העיר ספרו כיום , עיר בה עמד הזמן מלכת , עיר שבה מונומנטיים גדולים בדמות "בית החיים" ו- "אם הבנים" הם העדות לקהילה מפוארת שהפסיקה להתקיים שם לפני 47 שנים.

מכל הסיפורים בספר אני בוחר לפרסם את הסיפור זקן ה"צרפתי" כי הוא מציג טעימה מהגעגוע של האוכלוסיה המבוגרת בספרו לקהילה היהודית .

קריאה מהנה

אלי טובלי


הזקן ה"צרפתי" ( עמ' 39 )

הם, האמנים, נעמדו ליד דוכן ירקות ועסקו בקניית עגבניות, בצלים וארטישוקים (האיטלקייה רצתה לבשל לכולנו ריזוטו עם ארטישוק). עמדתי במרחק מה מהם, צמוד לקיר, נושא על כתפיי מספר חבילות קנויות על תקן קולב מהלך, או כפי שאני מכונֶה כאן (ולא רק כאן… אבל באהבה) "הגמל של דניאלה". היינו בלב השוק ונעמדתי כך כדי לא להפריע לתנועת האנשים והמריצות שנעו דרכי כמו נמלים בשביל עפר. הבוקר המאוחר היה קריר, השמיִם תכולים ללא שמץ עבים, ריח ירקות טריים מעורב באדֵי לחם טרי שעלו מתנורי אבנים מעבר לפינה שט לאט באוויר. למרות לבושי הפשוט, חולצת פלנל בכחול-שחור, מכנסי ג'ינס דהויים וסנדלים, הקרחת והשפם, המקטרת המעשנת שבפי הסגירה את עובדת היותי זר. לעברי התקדם באִטיות אדם זקן כבן שבעים-שמונים שנים. הוא לבש חליפה צנועה אך נקייה, ענב עניבה והחזיק בידו השמאלית מקל הליכה פשוט. הוא נראה מעט שונה מגלֵי האנשים שעברו-חלפו בין הדוכנים. אני מודה שהוא כנראה לא היה מעורר את סקרנותי אִלמלא נעצר מולי, נעמד לצִדי ופנה אליי בצרפתית מכובדת "parlez vous francais?" – "האם כבודו דובר צרפתית?".

עניתי: "כן, מעט".

ואז שאל: "מהיכן כבודו אם מותר לשאול?".

היססתי מעט, אבל עניתי: "אני מישראל ואני מתארח כאן בדאר-אטמני אצל ג'סיקה".

עיניו אורו והוא פצח במונולוג שאני עושה כל מאמץ שלא להפסיקו ועם אוזניים זקורות:

"אם כן אתה יהודי וזה טוב. אתה לבטח יודע שפה, ממש כאן, ב'מדינה' וב'מלח' שמעבר לנהר, חיו היהודים. כאן ממש חיינו, אנו המרוקאים המוסלמים והיהודים ביחד בשכנות טובה מאוד. אם אתה לא יודע, אז לספרו קראו פעם 'ירושלים של מרוקו' כי בזמנים מסוימים בעבר מחצית מאוכלוסיית ה'מדינה' היו יהודים ובהם רבנים דגולים. דע לך שאז המצב הכלכלי והחברתי היה מצוין, היה הרבה כבוד בין המסגד לבית הכנסת. כמו כן דע לך שכאן לא היו מעולם נוצרים, רק שם למעלה (הוא הצביע על הגבעות ממערב לעיר) היו הווילות של הצרפתים והם לא הגיעו לכאן, הם לא ירדו לכאן, שלחו את המשרתים לקניות (גם כיום האזור קרוי הרובע הצרפתי וגרים בו עשירי העיר ומכובדים מסוג זה או אחר; בהמשך למדתי שהכובשים הצרפתים בחרו לגור בנפרד ותמיד ידעו לבחור מקומות עם נוף מרהיב, אדמה טובה להקמת חוות חקלאיות מתקדמות, מזג אוויר נעים, ושם בנו בסגנון אירופי. אצלם הגגות היו תמיד עם רעפים, מה שלא מקובל, עד היום, בבנייה המקומית, שמעדיפה גגות שטוחים. כשנסענו מספרו לקזבלנקה לשדה התעופה, ביום עזיבתנו, הראה לי יוסוף הנהג את שרידי אותם בתי רעפים לאורך הדרך, שלקחה כארבע שעות, שלוש מאות קילומטרים ממזרח למערב), ואז, כאשר עזבתם, אתם היהודים, אין לי מושג למה, העניינים כאן השתנו לרעה, ואתה יודע למה? כי בסך הכול הם היו מלומדים, הם מאוד החשיבו את החינוך והלמידה וזה היה טוב גם עבורנו…

כן, אני יודע שהיו פה ושם גם התנכלויות ליהודים, אבל זה היה מקרים בודדים… האמת היא שאני יודע למה עזבתם, נסעתם לישראל, שם יש לכם מדינה מפוארת שהלוואי עלינו… אינני רוצה לומר דבר רע על המלך כי בסך הכול הוא בסדר וכל הזמן יש שינויים ושיפורים וזה רק לטובה למרות האִטיוּת, ובכל זאת לא הייתה לכם סיבה לעזוב וחבל…".

המונולוג הזה נאמר לאט, בקול שקט, בצרפתית טובה ואפילו טובה מאוד, ברהיטות ובנחרצות, ריח של כנות ואהדה לא מזויפת נדף ממנו. הודיתי על הסיפור והמחמאות, אך לא התאפקתי מלשאול: "האם במקרה אינך 'יהודי סמוי' או קשור ליהודים בדרך כלשהי?".

"לא, אבל מאוד הזדהיתי איתם… אני מניח שהיום כאלמן זקן וערירי יכולתי ליהנות מחברתם וחבל, אבל אלה החיים, מה לעשות".

הבעתי שוב את תודתי העמוקה, לא המשכתי בשיחה, לא רציתי לחטט בפצעים וכדומה. הוא המשיך בדרכו בצעדים אִטיים, גבו התרחק ונמך בתוך חלל ההמולה של השוק. נדמה היה לי שחלמתי בהקיץ… לא, זה היה באמת. במהלך השהות נתקלתי בסיפורים דומים מפיהם של זקנים וזקנות בשוק ובעיר, כאלה שזכרו את התקופה שלפני עזיבת היהודים במהלך העשור השביעי של המאה הקודמת. ברוב המקרים מדובר בזקנים שהיו אז ילדים או נערים ושמעו הרבה מהוריהם שנפטרו.

תשומת לִבּי הוסבה עם הזמן ובזכות ריבוי המגעים והשיחות מהסוג הזה לעובדה בלשנית מהותית: כמעט תמיד מילת המפתח היא עזיבה. לא שמעתי מעולם את המילה גירוש או רדיפה. מִדי פעם שמעתי על עזיבה פתאומית או בריחה וזה תמיד היה מלווה בסימן שאלה. האם מדובר ברצון תת-מודע להימנע מרגשי אשמה או התנצלות? נדמה לי שהתשובה היא שלילית, בעיקר אם מחברים את זה לסיפורים מקבילים של היהודים הישראלים.


תמונה של הספר מיתרי ספרו

יעקב ציון הרוש ז"ל ( 1946 – 2016 )

בס"ד

נולד בכ"ה באייר התש"ו במלאח היהודי בספרו לסולטנה ופנחס הרוש.
הוריו קראו לו בשם יעקב ציון. תוספת השם ציון היתה משני טעמים, אחד בשל העובדה שאחיו הגדול שנקרא ע"ש הסב יעקב, לא שרד וכן בשל ערגת הוריו להגיע לארץ ישראל.

הוא היה ילד אהוב ומפונק במיוחד, גדל ונעטף באהבה ע"י הוריו ודודותיו. כשהיה ילד למד ב"אם הבנים". כשרצה לעלות ארצה בגיל קטן, הוריו לא אפשרו לו מחשש ודאגה, לכן עלה יחד עם משפחתו בגיל 16 לארץ. עם עלייתם ארצה עבד בעבודות שונות . התגייס לצה"ל בפברואר 1966 ושירת בחיל הרפואה במשך 25 שנים עד לשנת 1990.

במהלך חייו התמודד לא מעט מחלות כמו לב, סכרת, השמנה וכו'. מעולם למרות כל הכאבים, הדאגות ומפחי הנפש הוא לא התלונן על מר גורלו או לא אמר שכואב או רע לו.

חיוכו הנצחי, שידר כל הזמן "עסקים כרגיל' ואופטימיות אין קץ. הוא ידע לכעוס ולהכעיס, חוסר הסבלנות וקוצר הרוח אף התגברו בשנים האחרונות, עדיין, הוא היה חייכן ואהוב על כולם .

בשנת 2008 עבר אירוע מוחי שהותיר את חותמו, הוא איבד את הדיבור וכף ידו הימנית השתתקה. במסע מופלא של שיקום ארוך ועיקש הוא חזר לעצמו, דיבר באופן ברור ותפקד לחלוטין.

הוא תפקד לחלוטין באופן עצמאי. השקיע את מרצו וזמנו בצרכי בית הכנסת כחבר הועד הקשוח, העיקש שנלחם מול כולם כדי לשמור את קופת בית הכנסת טהורה ונקיה. כל מה שעשה, עשה ללא חשש ומורא, הוא לא חישבן לאיש ואמר בפנים את שחשב לכל אחד,  אם שרצה או לא רצה לשמוע.

עם הנכדים השתובב והשתטה בכל הזדמנות, שיחק וצחק איתם כאילו הוא בן גילם. למרות המגבלות הגופניות, בעט ורדף משך והציק (לכל אחד בנפרד…). היה לו מה להגיד על כל אחד ואחת, אבל את כולם אהב אהבת נפש ושמח בל עת לראות אותם.

אבא התגאה מאוד במוצאו ודאג תמיד להנחיל את מורשת הקהילה המפוארת במנהגים.

להמשיך לקרוא "יעקב ציון הרוש ז"ל ( 1946 – 2016 )"

ר' אליהו טובלי ז"ל (1961-1866)

נולד בצפרו , נישא לאסתר לבית מויאל ע"ה

הביאו לעולם ארבעה ילדים ע"פ הסדר הבא : אהרון, שמחה ,רבקה ומשה טובלי ע"ה .

היה צנוע , עניו וירא אלוקים אשר חינך את ילדיו ליראת שמיים גדולה

היה סנדלר והתפרנס בדוחק והיה תמיד שמח בחלקו

במעגל החיים חי בעיקר בצל התורה הקדושה , שקוע במסירות גדולה בעיקר בלימוד הזוהר הקדוש ותפילה

בעת חיפוש מידע על ר' אליהו , נמצא תיעוד שמו במכתב של שליחי דרבנן משנת 1936 יחד עם קהילה מכובדים אחרים אשר שימשו אכסניה כאשר אלו באו להתארח בצפרו , בפעילותם באיסוף תרומות לקהילה היהודית שחיה אז בארץ ישראל ולבניין הארץ ( ספרו של רבי דוד עובדיה , הקהילה והשדרי"ם , עמוד ש"ח )

נפטר בכ"א בסיוון התשכ"א , קבור בצפרו מרוקו לצד אבותיו הקדושים

יהיה זכרו ברוך

 

סיפור על רבּי בוזמימה וּמזמור התהילים.

בס"ד 

מאת  : שמואל בן-אור אביטל הי"ו אכי"ר.

רבי שמואל בוזמימה היה המורה שלי בבית הספר אם הבנים בספרו עיר הולדתי במרוקו. הוא נהג תמיד לעשן בכיתה, ובין התלמידים היתה ידועה הסיסמא "עלה עשן בְּאַפֹּו." לפעמים גם מושך חזק בְּאָזְנָם של תלמידיו להעניש אותם. והיה לנו מנהג בכל יום חמישי, ללמוד כמה מזמורי תהלים בעל פה, ולדקלם אותם במבטא מדוּיָּק  ובקול רם בכיתה, והתמזל מזלו של שמואל, עבדך הנאמן, ששכח כמה פסוקים מאותו מזמור ארוך ונפלא, באותו יום חמישי של חורף וקור עז בספרו.

רבי בוזמימה מתקרב אלי בצעדים בטוחים המבטיחים עונש למי ששכח את פסוקיו ומזמוריו הקדושים של ספר התהלים שאהבתי מאוד. נחרדתי מאוד מעונשו של רבי בוזמימא המתקרב אלי בצעדים מְאוּיָּמִים, ובעזרתם של כמה מחברי בכיתה, הכינו אותי לעונש המכאיב של הפאלאקה. חבֵרַי השכיבו אותי כשגבּי על הריצפה הקרה, הרימו את רגלי לקצה הספסל וכפתו את עקבי רגלי החשופות בחבל עבה, וקשרו אותי היטב, כַּפּות רגלי חשופות לגבי התקרה, מוכן ומזומן לקבל עלי עול מלכות עונשו של רבי בוזמימה האיום.

להמשיך לקרוא "סיפור על רבּי בוזמימה וּמזמור התהילים."

ראובן בן עלי (לוטטי) ז"ל

נלב"ע  ח' סיון תשנ"ח ( 1930-1998)

נולד י"ז באייר תר"צ , 15/5/1930 בצפרו, בנם של מסעוד לוטטי וימנה לבית זיני ע"ה

אחים ואחיות: סולה ז"ל, אברהם, מרדכי ז"ל, יצחק, שמחה, מרים, יעקב, דוד, שאול ז"ל.

למד באליאנס ובת"ת אם הבנים. לאחר לימודיו עבד עם אביו בעסקי המשפחה שכללו חנות מכולת

טחנת קמח,מאפיה.

ובגיל 18 נישא לקמיל (ג'מילה) לבית ממן וזמן קצר לאחר מכן ( מאי 1949) עלו ארצה דרך מרסיי , ארץ ישראל בערה בעצמותיו.

ראובן ע"ה וקמיל לוטטי ביום נישואיהם
ראובן ע"ה וקמיל לוטטי ביום נישואיהם

בארץ שוכנו תחילה במחנה עולים בפרדס חנה באוהל משותף עם משפחת עולים מרומניה, ולאחר מכן גרו

בזכרון יעקב ולבסוף השתקעו בבאר שבע ב 1951. עבד כשרטט בסוכנות היהודית ובממ"י.

לראובן ז"ל שלושה ילדים , שתי בנות ובן ושלושה נכדים.

הובא למנוחת עולם בבית העלמין בראשל"צ

יהיה זכרו ברוך

תיעוד פיוטי קהילת צפרו לחג השבועות

מתוך הספר "שירת משה " בהוצאת כולל תפארת הלווים

תיעוד הלחן : ר' יהודה אלבז היו'


נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ מֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, יוֹם עָשָׂה ה' נָגִיל נִשְׂמַח בּוֹ.

אֵל נָתַן לְעַמּוֹ תּוֹרָה תְמִימָה, יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה, נוֹתֶנֶת לִפְתָאִים דַּעַת וּמְזִמָּה, יָרְדָה מִשְּׁחָקִים מִשְּׁמֵי רוֹמָה, לְעָם אֲשֶׁר אָהַב בְּכָל לְבָבוֹ.

נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ מֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ יוֹם עָשָׂה ה' נָגִיל נִשְׂמַח בּוֹ.

בָּחַר בְּיַעֲקֹב לְנַחֲלָה לוֹ, יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ חֶלְקוֹ וְחֶבְלוֹ, בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם הֵמָּה גּוֹרָלוֹ, תַּחְתִּית הָהָר כֻּלּוֹ תֻּכּוּ לְרַגְלוֹ, מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִיםוְיוֹרְדִים בּוֹ.

נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ מֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ יוֹם עָשָׂה ה' נָגִיל נִשְׂמַח בּוֹ.

רָצָה בְּהַר סִינַי לָתֵת תּוֹרָתוֹ, עָלָיו וּבוֹ יָרַד עִם כָּל מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיְצַו אֶת נְבִיאוֹ נֶאֱמָן בֵּיתוֹ, לא יִגְּעוּ בָהָר בִּקְדֻשָּׁתוֹ, רַק בִּמְשׁוֹךְ הַיּוֹבֵל הֵמָּה יַעֲלוּבוֹ.

נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ מֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ יוֹם עָשָׂה ה' נָגִיל נִשְׂמַח בּוֹ.

הַר סִינַי בּוֹ נִגְלָה לְעַם זִכָּהוּ, שָׁם שָׂם חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ, עֶשֶׂר דִּבְּרוֹתָיו שָׁמָּה צִוָּהוּ, לְרוּם הַמַּעֲלוֹת אָז הֶעֱלָהוּ, לִמְכוֹן שִׁבְתּוֹ אֲשֶׁר שָׁמָּהמִשְׁכָּנוֹ.

נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ מֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ יוֹם עָשָׂה ה' נָגִיל נִשְׂמַח בּוֹ.

מִסּוֹעָה וָסַעַר מִפְלָט הָחִישָׁה, וְהוֹצֵא מִתּוֹךְ כּוּר אֶבֶן הָרֹאשָׁה, סְמוֹךְ הַנּוֹפְלָה עֵדָה קְדוֹשָׁה, נִשְׁמַת חַי תְּבָרֵךְ נֶעֱרָץ בִּקְדֻשָּׁה, וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר נִשְׁמַתחַיִּים בּוֹ.

נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ מֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ יוֹם עָשָׂה ה' נָגִיל נִשְׂמַח בּוֹ.


אֲהַלֵּל אֵל וְאוֹדֶה עַל רֹב חֲסָדָיו, שֶׁקִדֵּשׁ יְדִידָיו טֶרֶם שְׁלֹשֶׁת יָמִים
לְקַבֵּל תּוֹרָה.

נֶאֱמָן אַבִּיר רוֹעִים עָלָה לְמַעְלָה, בְּרֹן וּבְצָהֲלָה לְקַבֵּל דָּת נְקִיָּה
מֵעוֹטֶה אוֹרָה.

יוֹם שְׁלִישִׁי נִשְׁמְעוּ קוֹלוֹת וּבְרָקִים, מִשְּׁמֵי שְׁחָקִים וְעָנָן כָּבֵד נִרְאָה
עַל רֹאשׁ הָהָרָה.

נִקְהֲלוּ כָל יִשְׂרָאֵל וְעָמְדוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, טֶרֶם שָׁמְעוּ דִבְרֵי אֵל
וְהִקְדִימוּ "נַעֲשֶׂה".

אֲמִירָה זוֹ מְעֻלָּה עָלְתָה לְמַעְלָה, וְעָשְׂתָה פְעֻלָּה מַלְאֲכֵי רוֹם
הִסְכִּימו בִנְתִינַת תּוֹרָה.

סָעַד לִבָּם עֵת שָׁמְעוּ מִפִּי גְבוּרָה, אֶת רֹאשׁ הָאֲמִירָה כִּי לֹא יָכְלוּ
לַעֲמוֹד מֵרֹב הַמּוֹרָא.

יְדִידִים שָׁאֲלוּ בְמֶתֶק לְשׁוֹנָם מִמֹּשֶׁה אֲדוֹנָם, דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְלֹא
נָגוּרָה.

מוּסַר אֱלֹקִים שִׁמְעוּ מִצְוֹתָיו, אַל תַּפְרִיעוּ אַהֲבַת אִישׁ לְרֵעוֹ
וּשְׁמִירַת שַׁבָּת דְּעוּ.

כִּבּוּד אָב וָאֵם שָׁקוּל כִּכְבוֹד, אֵל נוֹרָא וְחֻקֵּי הַתּוֹרָה שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ
גָדֵר לְדָת טְהוֹרָה.

אֵל חַי וְקַיָּם תַּעַבְדוּ אַל תִּמְרוֹדוּ, וְגַם לֹא תַחְמוֹדוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל
פִּיכֶם עֲבוֹדָה זָרָה.

סוּרוּ מִדְּבַר שֶׁקֶר כִּי הָאֵל חוֹקֵר, מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לֹא תָלִין פְּעֻלַּת
שָׂכִיר צִוְּתָה תּוֹרָה.

בָּחַר בָּכֶם אֲבִיכֶם וְהִזְהִיר אֶתְכֶם, שִׂמְרוּ אֶת נַפְשְׁכֶם וְהַעְלִימוּ
עֵינֵיכֶם מֵאִשָּׁה זָרָה.

אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא הַאֲזִינוּ לְקוֹלִי, עֵץ חַיִּים הִיא יְקָרָה כִּי לֶקַח
טוֹב הִיא אֶצְלִי.

וְעֵינְכֶם אַל תָּחוּס עֲלֵי כַסְפְּכֶם, אֲשֶׁר הֵרִיק לָכֶם כִּי טוֹב סַחְרָהּ
מִסְּחַר כֶּסֶף נִבְחָרָה.

גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בָּנִים הֱיוּ נְכוֹנִים, גַּם הֱיוּ נְבוֹנִים כִּי עֵץ חַיִּים עַל
רֹאשְׁכֶם כֶּתֶר עֲטָרָה.

חָזָק צוּר מָגִנֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ וִיבָרְכֵנוּ, נִשְׁמַת כָּל חַי תְּבָרֵךְ שְׁמוֹ
בְמוֹרָא.


ר' רפאל סיסו זצ"ל

נלב"ע בי"ד בסיוון ה'תשנ"א ( 1935- 1991)

נולד בצפרו , נישא לדוניז לבית אלבז והביא לעולם 5 ילדים ע"פ ההסדר הבא : יצחק , רחל , יהודה , אברהם ושמעון היו'.

למד במסלול התורני בישיבת בית דוד בהדרכתו של הגאון רבי דוד עובדיה זצוק"ל , בהם למד לימודי קודש וגם הרחבה ללימודי ליבה מתקדמים בהשוואה לנהוג באותה התקופה. ר' רפאל אהב את הלימוד והעמיק בו מאוד כדרך חיים הבונה ידע לעתיד . הוא היה בחברותא של תלמידי חכמים כגון : יהודה חמו , ר' ניסים הרוש , ר' סעדון , ר' רחמים עוליאל , שמעון אלבז ועוד טובים אחרים .

ר' רפאל השתייך לקבוצת מורים צעירים מצפרו בני טיפוחים של רבי דוד עובדיה זצוק"ל , אשר ראה את מוסדות הלימוד מתרוקנים בשל העליה לארץ וגם בשל חוסר עניין , החליט להשקיע בקבוצה זו ,  לשלוח אותם לסמינרים בחו"ל והכול כדי שיהיו חוד החנית של החינוך לעתיד הדורות הבאים .

להמשיך לקרוא "ר' רפאל סיסו זצ"ל"

כתובה לחג השבועות מרבי רפאל משה אלבאז

מתוך הספר "שירת משה " בהוצאת כולל תפארת הלווים 

דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ לְקַדֵּשׁ אֵשֶׁת נְעוּרִים. בִּשְׁנֵי לוּחוֹת הָעֵדוּת זַכִּים וּבָרִים,         וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים:

צִוָּה שׁוֹשְׁבִּין צִיר נֶאֱמָן כִּי בוֹ בָחַר. לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר,         מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר:

צוּרִי תִקֵּן חֻפַּת חֲתָנִים בְּזִיו וָזֹהַר. וְאָתָא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת וּמֹהַר,       קֹלוֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר:

יְיָ מִסִּינַי בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים. קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים,      וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים:

הֱבִיאָנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נִרְוֶה דֹדִים. דִּבֵּר וַיִּקְרָא אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹשִׁיב יְחִידִים,        אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

להמשיך לקרוא "כתובה לחג השבועות מרבי רפאל משה אלבאז"

כנס ילידי ספרו – תיעוד וידאו באדיבות מרכז דהן וברית יוצאי מרוקו

 

 

 

רשמים – כנס ילידי ספרו ובני משפחותיהם

"יהודי צפרו, קהילה פיזית שלמרות שכבר אינה קיימת קיום פיזי בעיר צפרו שבמרוקו, הנה היא כאן בישראל מתאחדת מחדש בכנס ועושה לביתה ומורשתה. קהילה לפני שהיא מבוססת מקום, היא מבוססת אנשים"

ציטוט מדבריה של עינת לוי מפוסט בעמוד הפייסבוק בניהולה "Morocco – מרוקו – المغرب"
בחרתי לפתוח בציטוט הזה כי הוא מדויק ומטיב לתאר את היהלום של קהילת צפרו – האנשים המיוחדים, המוכשרים שהתאחדו לקהילה אדירה מאז ומעולם ועד היום .
תודה לכל ילידי צפרו ובני משפחותיהם שהגיעו מכל הארץ , מאילת ועד נהריה , כל הכבוד !!
תודה לאוניברסיטת בר אילן , לברית יוצאי מרוקו ומרכז דהאן שפרסו חסותם ובכך הביאו אל הפועל משאלת לב אל המעשה בדמות הכנס המופלא .
תודה ליו"ר ברית יוצאי מרוקו ומרכז דהאן , ד"ר שמעון אוחיון, אשר איתגר והגיש חנוכיה למר דוד אפרתי והאחרון הדליק את כל נרותיה בדמות הערב המרגש לו צמאו רבים.
דוד ריכז והקים צוות היגוי ספרוואי מקורי שמנה את החברים הבאים: פרופ' דויד פסיג, שמואל סיסו, דינה לוין גבאי, רו"ח עוזי אפרת, אלי בן חורין ואנוכי
הצוות הנ"ל התכנס מדי חודש לעיתים יותר מפעם אחת, לישיבות בניה , סיעור מוחות ויצירה, תכנון, תוכן ותוכנית.

יגעת ומצאת? תאמין .

להלן סיפור הכנס בנקודות :
  • כ- 400 בני קהילת צפרו ואורחים מכל הארץ , האולם והלובי היו גדושים עד אפס מקום ( כרטיסי כנס אזלו חודש לפני האירוע , נוצרה רשימת המתנה של למעלה מ- 100 אנשים )
  • ראש העיר אשדוד , ד"ר יחיאל לסרי , התרגש ששמע על הכנס , למרות שנבצר ממנו לקחת חלק , מיד התייצב לסייע ותרם שני אוטובוסים להסעת בני קהילת צפרו תושבי אשדוד.
  • בתחילה כולם התכנסו בלובי האולם אשר היווה מקום מפגש בין חברים מילדות בצפרו , מפגש בין משפחות , נרשמה התרגשות רבה.
  • באולם המרכזי הוצגו בתפארה ספרים שעוסקים בסיפורים על ספרו , רבניה ותרבותה
  • כמו כן במקום פעלה עמדה של פרוייקט התיעוד הבינ"ל "הדור הזה " – סרקו תמונות ומידע היסטורי למנוף תיעוד הקהילה ברשת האינטרנט
  • בפתיח האירוע וגם בהפסקה הוגש כיבוד עשיר
  • בשעה 16:30 החלה הפעילות באולם המרכזי , דברי ברכה של ד"ר שמעון אוחיון , מנכ"ל אוניברסיטת בר אילן ושל הגב' דינה לווין גבאי.
  • לאחריהם עלו המרצים והדוברים , פרופ' דוד פסיג , פרופ' נועם סטילמן , פרופ' גבריאל בן שמחון , פרופ' יצחק מלר ורעייתו דניאלה, ד"ר פאני הירשברגר כהן וסיכם מר דוד אפרתי .
  • – כל התכנים על הבמה עסקו 100% בצפרו , כל התכנים היו ברמה אקדמית , מטובלת בהומור בשפת אבותינו המוגרבית. ולא נשכח את האומן חיים אוליאל אשר ריגש את כולנו בשירתו.
מסקנות ראשוניות מהכנס :
  • גם אולם של 1,000 מקומות הוא היה מתמלא בקלות
  • לא מספיק כמה שעות אחר הצהרים , הכנס הבא צריך להיות יום עיון וכינוס משעות הבוקר ועד הערב
  • העושר האנושי, התרבותי של קהילת צפרו יכול לספק תוכן לעשרות כנסים לשנים הבאות
  • ב"ה ובלי נדר יש כאן פוטנצאל אדיר למסורת רב שנתית
  • הרשמים והפידבק המיידי של באי הכנס חיובי מאוד
בקרוב מאוד אפיץ כאן תיעוד וידאו מלא מהכנס
בברכה ובאהבה ,
אלי טובלי

ריכוז מידע על דרכי הגעה "כנס ילידי סְפְרוֹ"

הודעה חשובה לבאי הכנס אשר רכשו כרטיס והבטיחו את מקומם!!

רכב פרטי

החניה בחניונים (מוזלים) סביב האוניברסיטה.  לא ניתן לחנות בתוך הקמפוס. יש לרשום בוייז – אוניברסיטת בר – אילן.

מכל שער שנכנסים (רגלית), ניתן לקחת שאטל שנוסע חינם ברחבי האוניברסיטה. יש לבקש לרדת על יד בניין מס' 404  – אולם מינץ. תחנות השאטל נמצאות על יד כל כניסה לקמפוס.

  • "שאטל" =הסעות מוסדרות ללא תשלום ברחבי הקמפוס
ההסעה מאשדוד ( תרומת ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי )

איסוף בשעה 14:00-14:15 , מבית הכנסת קהילת צפרו בכתובת שדרות ויצמן 15 , מול מגרש הכדורגל ובתי המשפט ברובע ב' אשדוד.

האוטובוסים יסיעו את המשתתפים עד לשער מס' 2 –  לאחר שעוברים את בנק מזרחי (מצד ימין), חוצים  את הכביש הפנימי בקמפוס , ממשיכים ישר ופונים ימינה עד לאולם ( מרחק הליכה קצר )

הסעה חזרה לאשדוד תצא גם משער 2 בשעה 20:30 .

תחבורה ציבורית

קווים  68, 45. קווים נוספים שעוצרים ברמת עמידר, רמת גן  –   60, 61, 39  – יש לרדת בתחנה האחרונה, לחצות את הכביש ואת השביל, לעלות על גשר בר – אילן ולהיכנס לקמפוס. בכניסה יש תחנת שאטל.

ההתרגשות בעיצומה , נתראה מחר !

 

שמחה ממן ז"ל

נולדה בצפרו לאליהו טובלי ואסתר לבית מויאל ע"ה , אחות לאהרון , רבקה ומשה זכרונם לברכה.

נישאה במרוקו לשלמה ממן ע"ה ועמו הביאה לעולם שלושה בנים : מכלוף , חיים ויצחק ממן ע"ה

עלתה לארץ עם משפחתה בשנת 1951 והקימו את ביתם בעכו .

בארץ ישראל המזל לא האיר לה פנים , אירוע קשה שחוותה , אובדן ביתה אשר עלה באש , הותיר בה צלקות נפשיות אשר השפיעו על אורך חייה

הייתה אשת בית צנועה ומסורה באהבתה לבניה

נלב"ע בכ"ט באייר תשמ"א , ב- 2 ליוני 1981 והובאה למנוחות עולם בבית העלמין ברמלה

יהיה זכרה ברוך , ת.נ.צ.ב.ה

שלמה ושמחה ממן ז

Create a website or blog at WordPress.com ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: