לפני 22 שנה הכרתי לראשונה את דוד אסולין , קרוב משפחתי , בנה של גרסיה אסולין לבית טובלי , נכדו של דודי אהרון טובלי ז"ל . באותה התקופה דוד היה במאי ויוצר סרטים דקומנטריים והוא הגיע לארץ עם צוות צילום להסריט את סרטו "בין גן העדן האבוד לארץ המובטחת". אני זוכר את ההתרגשות של אבי ז"ל , את ההתלהבות של משפחתי .

באמצעות הסרט דוד החליט לחקור את שורשיו, את עיר הולדתו צפרו, לספר על סיפור העלייה ממרוקו, על הקשיים אותם חוו העולים . הצילומים החלו בארץ והמשיכו בצפרו מרוקו , בעקבות כך אבי עליו השלום זכה לביקור נוסף בעיר הולדתו אותה עזב 25 שנה קודם לכן .

שנה לאחר מכן, הסרט שודר בערוץ הצרפתי , בן דודי יובל טובלי, היקר והאהוב , הקליט את הסרט על קלטת וידאו והעבירה בין כל המשפחה . הבתים הפכו לבתי קולנוע ובכולנו אחזה התרגשות גדולה בעת הסרטת הבכורה .

דוד אסולין עשה שירות גדול לקהילה ולנו כמשפחה , סרט דקומנטרי שמציג היסטוריה והופך להיסטוריה , לאחד המסמכים ההיסטוריים החשובים לקהילת צפרו וליהדות מרוקו בכלל . אנחנו כמשפחה זכינו בתיעוד נצח של אבינו המיוחד והאהוב , תודה לך דוד אסולין היקר .

ואין מקריות בעולם , דוד החליט לשתף לראשונה את יצירתו המופלאה, אנחנו מקבלים תזכורת מעולם קסום , מאבא מיוחד שהסתלק מאיתנו בשיבה טובה לפני עשור, נציין את יום פטירתו בעוד שבועיים .

דוד אסולין כתב בערוץ YouTube שלו בצרפתית

החלטתי סוף סוף לשתף את הסרט שלי "בין גן העדן האבוד לארץ המובטחת", ששודר בשנת 1997 בערוץ ARTE ב"ימי רביעי ההיסטוריה ". הסרט מספר על ההיסטוריה העכשווית של יהודי מרוקו דרך זו של ספרו בה נולדתי לפני 60 שנה, חיי אבותינו היו משותפים עם הברברים והערבים, עד לעזיבה .

סרט זה יכול לאפשר לדורות חדשים לגלות או להכיר טוב יותר את הסיפור, שראוי לאמת ולשקיפות, כמו גם ניואנסים של חסדי הנפש , אשר לעתים קרובות מוצג כמעורפל או מזויף על ידי מפיצי שנאה. מתחיל עם במילים הבאות :

"מגיל צעיר מאוד כשאני ממלא ניירת ובה אני מתבקש לרשום את מקום הלידה שלי, אני כותב את ספרו עם הכינוי" מרוקו "כי איש אינו יודע. מוקסם מהפינה הקטנה הזו של האטלס התיכון, הניצבת בגובה של 800 מטר בדרום מזרח לפאס, "גן העדן של כדור הארץ כמו שאנחנו מדמיינים אותו אם אנו מדמיינים אותו מזרחי, מאוכלס, ו מוגבל. ספרו היא ארץ פורייה ועסיסית, שכולה רועדת מצחוק המים. הבנים יפים, היהודים הצעירים חלקים, נוצצים בעיניים ובשיניים.

ספרו, ששורש זיכרונות הילדות, נשאר בי כמו פצע רך, זיכרון ילדותי עטוף נוסטלגיה צנועה. אני מהדוד האחרון שנולד בספרו שראה כל כך הרבה אחרים שנולדו. עם העיר, אף שהפכה, מתקיימת, העולם שממנו אני בא כבר לא קיים.

לירושלים הקטנה של מרוקו אין עוד יהודי אחד. עם זאת הם החלו להתיישב בה לפני יותר מאלפיים שנה, לפני בואם של הערבים והאסלאם, הם היו אפילו לפחות כמו המוסלמים של העיר.

במרוקו בה התגוררו 300,000 יהודים. בזמן שראיינתי קשיש, הוא נתן לי סלילים ישנים , תיעוד של חצי מאה לאחור, שנשארו בעליית הגג שלו .

מאז. גיליתי תמונות של קרובים מעולם רחוק, מוזר הוא מוכר, עולם שכבר אינו קיים אבל שחקניו עברו לגור במקום אחר.

צילומים במערבולת ההיסטוריה: תקופת חסות צרפת, הקמת מדינת ישראל, עצמאות מרוקו, כולם עזבו, חלקם בצרפת, אחרים בקנדה או במקומות אחרים, הרוב בישראל. "

מצ"ב הסרט להנאתם ( לדוברי ערבית וצרפתית )