בנם של שמעון ואסתר כהן ע"ה , אשר עברו להתגורר בצפרו בשנת 1934 , יחד עם אחיו ואחיותיו , זוהרה ז"ל , שלמה ז"ל, מרדכי, וכליפה היו"ר.
בשנת 1952 נישא במרוקו לשרה דבורה לבית חמו, אשר עמה הביא לעולם 8 ילדים , 4 נולדו בצפרו מרוקו והם : שמעון , יצחק , אבנר , ואלי אשר עלו עימם לארץ בשנת 1962 וקבעו ביתם בבאר שבע. ו- 4 ילדיהם שנולדו בארץ הם : חיים , רפי , אסתר ונתן. בארץ עבד בתחילה בטקסטיל ובניין אך רוב שנותיו בארץ עבד בתעשייה הביטחונית כאזרח עובד צהל עד לפרישתו לפנסיה.
חיבורים משפחתיים :
אחיו הגדול שלמה כהן ז"ל היה נשוי לרחמה אחותו של רבי יונתן הלוי ע"ה , ביתו של רבי יונתן הלוי נשואה לרבי מיכאל ממן , בנו של הרב הגאון והצדיק , רבי יהושוע ממן אשר נתבש"מ לאחרונה
בשנת 2013 בהיותו בן 84 הלך לעולמו ונקבע מקום מנוחתו בבית העלמין באר שבע
אנו קוראים לכל משפחות ילידי בני קהילת צפרו , לשלוח תמונה וסיפור חיים של יקירי המשפחה שחלפו מן העולם, ליצירת דף הנצחה אישי באתר אשר יפורסם כל שנה בשבוע האזכרה ב"ה .
בכדי שההנצחה תהיה שלמה ומכובדת , מתבקש מבנה מינימלי לעמוד ההנצחה ע"פ הפירוט הבא :
ערב ט' באב ה'תשע"ח בבית הכנסת של קהילת צפרו , מיד לאחר התפילה , ביוזמת יהודה אלבז תועדה הקינה – "קצת חנה" בערבית מוגרבית בנוסח קהילת צפרו למען הדורות הבאים ולמען לא ישכח נוסח אבותינו .
סיפור חנה ושבעת ילדיה , הקרבה, מסירות נפש וקידוש ה' , הימים ימי גזירות אנטיוכוס. לימוד התורה וקיום המצוות נאסרו בגזירת המלך; חיילי אנטיוכוס הסתובבו בחוצות העיר כדי ללכוד "עבריינים" המפירים את הצו המלכותי. הסיורים התכופים העלו פרי: חנה, אם לשבעה בנים ששמרה במסתור על מצוות התורה, נלכדה והובאה לפני המלך אנטיוכוס יחד עם שבעת בניה.
"אם חפץ בחיים אתה, השתחווה לפסל שלפניך"! ציווה המלך על הבן הבכור.
"לעולם לא אעשה זאת, שכן כתוב בתורה: "אנוכי ה' אלוקיך"! לא אבגוד בדת האלוקים, גם אם תקח את חיי".
"אכן, כך אעשה"! קרא המלך בזעם, והורה לחייליו לענות את הבן הגיבור לעיני אחיו ואמו.
בזה אחר זה הובאו הבנים אל המלך. הם הפגינו גבורת-נפש וסירבו להשתחוות לעבודת האלילים, גם כאשר הקלגסים עינו אותם למוות. נותר רק בן אחד, ילד קטן ויפה עינים, שעמד ליד אמו והסתכל בנעשה בעיניים נפחדות.
"אם גם ילד זה לא ישמע בקולי" חשב אנטיוכוס לעצמו, "אהיה ללעג ולקלס בעיני כל"!
"ילדון נחמד, אם תקשיב בקולי ותשתחווה לפסל, אתן לך עושר וכל טוב; כשתגדל, אמנה אותך למשנה למלך… אם תתנהג בטיפשות, כאחיך, אהרוג אותך בעינויים אכזריים…"
"מלך גאוותן"! הזדקף הילד והכריז. "כיצד תוכל להבטיח לי גדולות ונצורות? הלא אתה בשר ודם, ואינך יודע אפילו מה יתרחש מחר"!
המלך לא רצה להתבזות לעיני עבדיו. "אשליך את הטבעת שלי לארץ, ואתה תתכופף ותרים אותה. כך יחשבו כולם שהשתחוית לפסל".
"חבל עליך, קיסר" השיב לו הילד בקול תקיף. "אם אתה חס על כבודך שלך כך, ודאי שאני אחוס על כבודו של בורא העולם ולא אציית לדבריך".
בערה חמת המלך והורה להוציא אותו להורג לאלתר. חנה ביקשה להיפרד ממנו בטרם יוצא להורג, נישקה אותו ואמרה: "בניי, לכו לאברהם אביכם ואמרו לו: אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות".
נולד בעיר צפרו לאליהו ואסתר טובלי ע"ה (אסתר לבית מויאל), אח לאהרון, שמחה ורבקה טובלי. משפחה צנועה ויראת שמיים , אביו היה סנדלר ואמו עקרת בית. מילדותו ינק את יראת השמיים ומאז היה מוקיר רבנן . בגיל 7, בצל אביו, היה עובר במלאח של צפרו ומעיר בשעת הליל את בני הקהילה לסליחות.
משחר נעוריו היה פעיל במוסדות הקהילה וחייו סבבו סביב בתי הכנסת וישיבות הקהילה, תלמידם ומשרתם בכבוד של גדולי רבני צפרו וחסיד נלהב ונאמן של רבינו רפאל משה אלבז זצוק"ל.
ר' משה על קברו של הרמ"א זצוק"ל 1998
באמצע שנות השלושים לחייו נשא לאישה את רבקה טובלי (לבית כהן ) והביא עשרה ילדים לעולם . שמונה בנות ושני בנים ע"פ הסדר הבא : אסתר, רחל , קמילה , רימונד , יפה , אורלי , מרים , אליאן , אליהו ושי .
הוא אהב בכל מאודו את העיר צפרו ונאחז בה גם כאשר הקהילה התמעטה ויהודי העיר עלו ארצה . בשנים האחרונות שלו בצפרו כאשר מוסדות הקהילה היהודית בעיר נסגרו זה אחר זה , לקח על עצמו את תפקידי הקהילה , משימות הצדקה והחסד. הוא היה חשמלאי במקצועו אבל בכל הקשור לרוח נשמה ודת, ראשון לכל מצווה , ידו בכל ויד כל בו.
בעיר צפרו טיפל בתחזוקת בתי הכנסת של הקהילה , בית הכנסת הגדול ואם הבנים ובית העלמין. מספרים שלעתים היה מביא לעבודות תחזוקה גדולות בעלי מקצוע ערבים מקומיים בכדי לתקן את בית הכנסת ומאחר שלא היה לו כסף היה משלם באמצעות המעט שהיה לו ברכוש ובבגדים.
ר' משה זצ"ל היה מזכה הרבים ועל כך סיפורים רבים .בערבי שישי לפני שהיה מגיע לביתו ומשפחתו , היה מבקר כמה זקנות עריריות ואלמנות ומברך על קידוש היין .
בחג סוכות , החג האהוב ביותר עליו , היה בונה סוכות גם עבור חולים ומבוגרים לפני שהיה בונה לעצמו ולמשפחתו, תמיד היה מכין לולבים , מעטר ומהדר עבור אנשים רבים לפני שדאג לעצמו .
ר' משה טובלי 1998 – הושענא רבה ביה"כ קהילת צפרו באשדוד
אנו קוראים לכל משפחות ילידי בני קהילת צפרו , לשלוח תמונה וסיפור חיים של יקירי המשפחה שחלפו מן העולם, ליצירת דף הנצחה אישי באתר אשר יפורסם כל שנה בשבוע האזכרה ב"ה .
בכדי שההנצחה תהיה שלמה ומכובדת , מתבקש מבנה מינימלי לעמוד ההנצחה ע"פ הפירוט הבא :
לפני 22 שנה הכרתי לראשונה את דוד אסולין , קרוב משפחתי , בנה של גרסיה אסולין לבית טובלי , נכדו של דודי אהרון טובלי ז"ל . באותה התקופה דוד היה במאי ויוצר סרטים דקומנטריים והוא הגיע לארץ עם צוות צילום להסריט את סרטו "בין גן העדן האבוד לארץ המובטחת". אני זוכר את ההתרגשות של אבי ז"ל , את ההתלהבות של משפחתי .
באמצעות הסרט דוד החליט לחקור את שורשיו, את עיר הולדתו צפרו, לספר על סיפור העלייה ממרוקו, על הקשיים אותם חוו העולים . הצילומים החלו בארץ והמשיכו בצפרו מרוקו , בעקבות כך אבי עליו השלום זכה לביקור נוסף בעיר הולדתו אותה עזב 25 שנה קודם לכן .
שנה לאחר מכן, הסרט שודר בערוץ הצרפתי , בן דודי יובל טובלי, היקר והאהוב , הקליט את הסרט על קלטת וידאו והעבירה בין כל המשפחה . הבתים הפכו לבתי קולנוע ובכולנו אחזה התרגשות גדולה בעת הסרטת הבכורה .
דוד אסולין עשה שירות גדול לקהילה ולנו כמשפחה , סרט דקומנטרי שמציג היסטוריה והופך להיסטוריה , לאחד המסמכים ההיסטוריים החשובים לקהילת צפרו וליהדות מרוקו בכלל . אנחנו כמשפחה זכינו בתיעוד נצח של אבינו המיוחד והאהוב , תודה לך דוד אסולין היקר .
ואין מקריות בעולם , דוד החליט לשתף לראשונה את יצירתו המופלאה, אנחנו מקבלים תזכורת מעולם קסום , מאבא מיוחד שהסתלק מאיתנו בשיבה טובה לפני עשור, נציין את יום פטירתו בעוד שבועיים .
דוד אסולין כתב בערוץ YouTube שלו בצרפתית
החלטתי סוף סוף לשתף את הסרט שלי "בין גן העדן האבוד לארץ המובטחת", ששודר בשנת 1997 בערוץ ARTE ב"ימי רביעי ההיסטוריה ". הסרט מספר על ההיסטוריה העכשווית של יהודי מרוקו דרך זו של ספרו בה נולדתי לפני 60 שנה, חיי אבותינו היו משותפים עם הברברים והערבים, עד לעזיבה .
סרט זה יכול לאפשר לדורות חדשים לגלות או להכיר טוב יותר את הסיפור, שראוי לאמת ולשקיפות, כמו גם ניואנסים של חסדי הנפש , אשר לעתים קרובות מוצג כמעורפל או מזויף על ידי מפיצי שנאה. מתחיל עם במילים הבאות :
"מגיל צעיר מאוד כשאני ממלא ניירת ובה אני מתבקש לרשום את מקום הלידה שלי, אני כותב את ספרו עם הכינוי" מרוקו "כי איש אינו יודע. מוקסם מהפינה הקטנה הזו של האטלס התיכון, הניצבת בגובה של 800 מטר בדרום מזרח לפאס, "גן העדן של כדור הארץ כמו שאנחנו מדמיינים אותו אם אנו מדמיינים אותו מזרחי, מאוכלס, ו מוגבל. ספרו היא ארץ פורייה ועסיסית, שכולה רועדת מצחוק המים. הבנים יפים, היהודים הצעירים חלקים, נוצצים בעיניים ובשיניים.
ספרו, ששורש זיכרונות הילדות, נשאר בי כמו פצע רך, זיכרון ילדותי עטוף נוסטלגיה צנועה. אני מהדוד האחרון שנולד בספרו שראה כל כך הרבה אחרים שנולדו. עם העיר, אף שהפכה, מתקיימת, העולם שממנו אני בא כבר לא קיים.
לירושלים הקטנה של מרוקו אין עוד יהודי אחד. עם זאת הם החלו להתיישב בה לפני יותר מאלפיים שנה, לפני בואם של הערבים והאסלאם, הם היו אפילו לפחות כמו המוסלמים של העיר.
במרוקו בה התגוררו 300,000 יהודים. בזמן שראיינתי קשיש, הוא נתן לי סלילים ישנים , תיעוד של חצי מאה לאחור, שנשארו בעליית הגג שלו .
מאז. גיליתי תמונות של קרובים מעולם רחוק, מוזר הוא מוכר, עולם שכבר אינו קיים אבל שחקניו עברו לגור במקום אחר.
צילומים במערבולת ההיסטוריה: תקופת חסות צרפת, הקמת מדינת ישראל, עצמאות מרוקו, כולם עזבו, חלקם בצרפת, אחרים בקנדה או במקומות אחרים, הרוב בישראל. "
נולד בעיר ספרו בשנת תר"פ (1920), צעיר הבנים למכלוף לוי ולפרחה לבית עוליאל, אח למימון, רבקה, עזיזה, סולטנה, אברהם, ביידה ואסתר. אביו, "למקדאם כלאל" היה מראשי קהילת "ספרו", שימש ראש חברת אליהו הנביא וראש החברה קדישא, ועסק כל חיו בזיכוי הרבים, במתן בסתר ובעזרה לנזקקים.
הוא גדל כבן לאחת המשפחות המכובדות בעיר "ספרו" והיה גבר נאה, בעל קסם אישי נדיר, תבונה וחוכמת חיים. הופעתו הקרינה אצילות סגנון ויוקרה, בטחון עצמי ושקט נפשי והוא נודע כבעל חוש צדק מפותח, דעות ליברליות שהקדימו את זמנם, חוש הומור, שמחת חיים ואהבת חיים.
בתכונותיו ובאישיותו המיוחדים הוא גילם דמות מופת, היה אהוב ונערץ על כל מכריו ובני משפחתו, בָבָת עֶינָן של אחיותיו ומקור לגאוותן והערצתן, קשור אליהן בכל נימי נפשו ומסור להן בכל מאודו. חיבתו לזולת, רגישותו, נדיבותו ורוחב ליבו היו שם דבר והוא נודע בנכונותו להטות כתף, לתמוך ולעזור לבני המשפחה ולכל מי שנזקק לעזרה.
הוא אהב את החיים הטובים, תמיד הקרין על סביבתו שמחה ובדיחות דעת ולשונו שפעה הומור ושנינות. לעיתים תכופות נהג לקיים מפגשים חברתיים בביתו או בבוסתנים שברחבי העיר, נהנה לארח ידידים ובני משפחה ולפנק אותם במעדנים ובמטעמים מיוחדים שבישל ורקח במו ידיו.
הוא טיפח חוג ידידים רחב שעליו נמנו הטובים שבבני הקהילה, כולם בקשו את קרבתו ואהבו לבלות בחברתו. הוא היה אבן שואבת לאחייניו, שאף שהיו צעירים ממנו בשנים, נשבו בקסמי אישיותו ובדעותיו המתקדמות, ראו בו מודל לחיקוי, זכו להבנתו, מצאו אצלו אוזן קשבת ונהנו מחברתו ומעצותיו.
בשנת 1939 נשא לאישה את סתריה בת בכורה לאהרון טובלי ולחנה לבית עוליאל, הוא פינק אותה וחלק עמה את מנעמי החיים, העתיר עליה מכל טוב והרעיף עליה אהבה אין קץ. לצידה חווה שנים מעטות של אושר ועדנה ויחד זכו להביא לעולם שבעה ילדים. שמואל, יקוט, פאני, קמיל, מכלוף, ענת (Huguette) ורפאל.
סתריה לוי לבית טובלי ז"ל
הוא טיפח ופינק את בניו ובנותיו, הרעיף עליהם מתנות, תפנוקים, שפע ורווחה. חינך אותם על ערכי מוסר וצדק, נטע בהם שאיפה להישגיות ולמצוינות ודחק בהם ללמוד ולרכוש השכלה. את שמואל בכורו הועיד ללימודי רפואה (דבר שמימושו נמנע עקב מותו בטרם עת).
בתחילת דרכו, הועסק בבסיס צבאי אמריקאי ב- Port Lyautey שבו היה שוהה במהלך כל ימות השבוע ובסופי השבוע היה שב לביתו כשידיו עמוסות במתנות, פינוקים ודברי מותרות שאותם העניק ברוחב לב לילדיו ולבני משפחתו. בהמשך עזב את עבודתו והחל לסייע לאחיו הבכור מימון לוי ז"ל, שעסק במסחר סיטוני של גרעיני תבואה ומצרכי יסוד.
ביום ד' באב התשי"ח (21/7/1958), התלווה לנהג מקומי שהוביל משאית חדשה שזה עתה נרכשה עבור העסק של אחיו. בעת שעשו את דרכם לעיירה Imouzzer הם נקלעו לתאונת דרכים חזיתית קשה והוא נהרג במקום. נהג המשאית שישב לצידו שרד את התאונה ויצא ללא פגע.
צעיר מאוד היה, במיטב שנותיו ובשיא פריחתו כאשר נגדעו חיו בחטף. הידיעה על מותו הטראגי הכתה בהלם את בני משפחתו, את חבריו ומכריו ותחושה של יגון ואבל כבד אפפה את כל העיר. האובדן הקשה של דמותו הדומיננטית והאהובה, נגע לליבם של כל בני הקהילה וכולם נזעקו ובאו ללוות אותו בדרכו האחרונה ולהביע את כאבם וצערם.
רעייתו וילדיו מיאנו להתנחם והמשיכו לבכות את מותו גם בחלוף שנים רבות. הטראומה הקשה שחוו הותירה בהם חותם לכל ימי חייהם והשפיעה רבות על אופיים, עתידם וגורלם.
דמותו המיוחדת נותרה חקוקה לעד, בליבם של מוקירי זכרו הרבים: כאדם אהוב ואוהב, נערץ ורב קסם, מתקדם בדעותיו, אוהב חיים, רחב לב ונדיב, מפנק ומעניק.
להלן תקציר תיעוד ההילולה השנתית לציון 123 שנים לפטירתו של הרמ"א
אתמול , יום רביעי כ"א תמוז תשע"ט , התקיימה הילולת הצדיק בהוד והדר .
תוכנית הערב כללה גם ציון 6 שנים ליסוד השיעור היומי בבית הכנסת.
בתוכנית הערב הדוברים היו : ראש העיר אשדוד ד"ר יחיאל לסרי , סגן ראש העיר הרב יחיאל ויינגרטן , ר' יהודה אלבז, הרב מיכאל שושן , הרב יגאל נחמני .
תודות לכל המארגנים שעמלו על הערב הנפלא : שלמה לוטטי , שמעון סיסו , יהודה אלבז , הרב יגאל נחמני , דוד לוטטי , ושמעון וידאל .
תודות לכל בני הקהילה שבאו ונרתמו מיד לשרת את הציבור , וסייעו בכל הדרוש
ותודה גדולה לכל האורחים שבאו לכבד את זכרו של הצדיק הקדוש
נולד בצפרו ב-כב' אדר תרנ"א 1/4/1891 לזוהר לבית אסייג ושמעון אפריאט. בן זקונים להוריו ואח לשש אחיות : עישה, לאה, רחל, מסעודה, שמחה ועזיזה. אביו שמעון וסביו משה אפריאט.
ב- 2/6/1909 יום רביעי י"ג סיון, נישא לרבקה רוחמה (שם נוסף שניתן לה לרפואתה ממחלה) לבית פוני-כלפון ונולדו להם 5 בנות : יקוט, ציפורה, זהרה, אסתר וסוזן וחמישה בנים : פנחס, שמעון, שלום, חיים ואבנר.
אבא אפריאט היה סוחר ואיש ספר, היה לו בית מסחר לסיטונאות ואספקת מזון יבש לצבא הצרפתי במרוקו בשותפות עם עמרם זיני. היו לו בבעלותו בנינים, קרקעות, בעיר ומחוצה לה, בנה שלש דירות מפוארות וחנויות בעיר החדשה.
בשנות ה- 30 בפרוץ המשבר הכלכלי העולמי, גם העסקים במרוקו נפגעו קשה וכן עסקיו וננקטו נגדו הליכי כינוס נכסים ונאלץ למכור את כל נכסיו כדי לשלם חובותיו לכל נושיו ולא נשאר חייב לאף אחד למרות שכל האנשים שהיו חייבים לו לא פרעו את חובם. המשיך במסחר בקמעונאות ובחלוף המשבר חידש עסקיו בסיטונאות בהצלחה.
בשנת 1922 תרפ"ב זכה לכתיבת ספר תורה על שמו. ספר התורה הזה עלה עמנו ארצה, מבית הכנסת בספרו באנייה מקזבלנקה למרסי וברכבת (ממרסיי לנפולי) ומנפולי לחיפה, שכן בבתי הכנסת ברמלה, באר שבע, מיתר ושוכן עד היום בבית הכנסת "הראל" בהר אדר. הקלף והכתב מוחזקים במצב מצוין (ביחס לגילם המופלג 95 שנה).
אבא אפריאט היה פעיל ציבור בעירו : היה חבר בוועד הקהילה, בשנים 1927-1930 היה חבר מועצת העיר, היה חבר בוועד "אם הבנים", עמד בראש חברת "עץ החיים" לתמיכה באברכים, חבר בוועד של "קופת יחזקאל" לתמיכה בעדת הספרדים ובעדת המערביים בירושלים.
ביתו היה פתוח לרווחה לאורחים ותלמידי חכמים. ואירח שליחי דרבנן (שד"רים) שבאו מישראל.
בהמשך לקשריו עם הארץ, וכהכנה לעלייתו ארצה, נסע בניסן 1951 לארץ כתייר יחד עם יעקב טובלי. במשך המסע רשם יומן אישי "מספרו לירושלים" 24 אפריל- 17 אוגוסט. המסע כלל מפגש עם שני בניו חיים ואבנר שעלו כיחידים חלוצים לפניו. וכן מפגשים עם קרובי משפחה אחרים בכ- 20 ערים בארץ : חיפה, לוד, רמלה, ירושלים, תל אביב, גן יבנה, בטבריה, צפת, מירון, כורדני, יבנה, רחובות, בן שמן, ראשון לציון, יהודיה, פגש את דוד בן גוריון בית חולים תל לוינסקי בעת שביקר את בנו אבנר שנזקק לאשפוז, זיכרון יעקב, חדרה, עכו, רעננה, כפר סבא.
בביקוריו בדק הצעות רבות לרכישת בית, דירה, חנויות בערים – תל אביב, ראשון לציון- קוטג' 6 חדרים גינה וזכויות לבניית חנות, ירושלים, גן יבנה – הצעה לרכישת משק מחברת יכין.
תמונה מהמסע לארץ ישראל 1951 , תמונה יחידה מהמסע של אבא אפריאט עם יעקב טובלי , בין המצולמים חיים , אבנר ואבא אזולאי , זוהרה שרביט , יצחק ועישא שרביט וביתם ציונה , מסעודה אלבז ומרים זיני ,
עלה ארצה בספטמבר 1955 עם ספר התורה, יחד עם הבנים פנחס (אבי) ומשפחתו ושלום. גר בביתו ברמלה ועבר לגור במושב בית עוזיאל.
נלב"ע ב- כ"ה תמוז תשי"ט 30.7.1959.
נקבר בחלקת "פנטיון" של העדה המערבית, ליד חלקת יקירי ירושלים, בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים.
יהיה זכרו ברוך
ליקט : דוד אפרתי-אפריאט נכד, מתוך חיבור של הבן שמעון אפריאט-אפרתי
היה רב, משורר ומלומד יהודי ממרוקו במאה ה-19. היה רבה של העיר צפרו וחיבר מספר רב של ספרים על הלכה, מוסר, שירה, היסטוריה ומדע.
נולד במרוקו בעיר צפרו לאביו רבי שמואל אלבז ז"ל בשנת התקפ"ג עוד בצעירותו ניכר שנועד לגדולות, אביו השתדל להשגיח עליו שינצל כל זמנו ללימודים ואף הטיל עליו העתקת ספרים מכתבי יד בשעות הפנאי.
בהיותו בן 20 נפטר עליו אביו, ובכל זאת המשיך בלימודו בישיבת דודו, רבי עמרם. בהגיעו לפרקו נשא את בתו של רבי אברהם מאמן. בשנת התרי"א (1851) בהיותו שנת כ"ח לחייו הוסמך ע"י הרבנים עמור אביטבול ועמרם אלבז לדון ולהורות.
בשנת התרי"ד (1854) מופיע שמו בין הרבנים הנתמכים ע"י הקהילה , לרמ"א היה בית כנסת משלו ובו הקדיש הרבה מזמנו לטובת בני עמו וקהילתו בהדרכתם לתורה וליראת שמים באמצעות דרשותיו , שיריו ומליצותיו. הוא היה גם מוהל מומחה ואף הייתה לו ולאחיו רבי אליהו חזקה על כך בכל העיר הוא עצמו היה חשוך בנים.
הרמ"א היה ממונה על נכסי ההקדש ומפקח עליהם והוא בעצמו היה בעל צדקות ולב רחמן. לבד מגדולתו בתורה הוא רכש לו ידיעה רחבה בלימודי חול בכמה מקצועות ואף חיבר בנושאים אלו ספרים. הוא היה בעל אופקים רחבים מאוד, סבר שכל החוכמות מתאימות וכלולות בחוכמת התורה ודרכם ניתן להגיע ולהבין את חוכמת האמת רשימת ספריו מובאת כאן ואת שיריו נפרסם בנפרד בעמוד סמוך .
הרמ"א מילא תפקידים רבים , מורה , רב העיר , אב בית דין , מוהל ,משורר , היה בעל בית כנסת משלו ולמרות כל אלו היה בעל מידות גדולות של ענווה וצניעות
הרמ"א נפטר ביום שישי בשבת כ"ב לחודש תמוז שנת התרנ"ו (1896) כמה שעות לפני פטירתו כתב צוואה ובה ציווה על נכסיו וספריו , ציווה לייסד ישיבה של תלמידי חכמים ללמוד תורה בתוך ביתו שלושים יום.
הואיל ואין בידינו תמונות של הרמ"א , האדמור זצוק"ל אנו נשתמש בתמונות מקברו ומחתימתו המפורסמת
