קהילת צפרו

מאת : דוד אפרתי – אפריאט

את העיר צפרו פקדו שד"רים מארץ ישראל. ר' דוד עובדיה בצפרו "הקהילה והשדרים" מונה שמות של 129 שליחים (חלקם בזוגות) שבאו לעיר מצפת טבריה ירושלים וחברון . לכל שד"ר הייתה אכסניה מיוחדת אצל אחד מאמידי העיר.

על הקהילה ועל האירוח מספר ר' יעקב משה טולידנו בספרו "נר המערב" "אהבתם לארץ ישראל נפלאה עד מאד. את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא"י ולקופת רבי מאיר בעל הנס,רבי שמעון בר יוחאי, והשד"ר הבא מא"י אם ספרדי או אשכנזי ,הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסניה נאה ומתת כסף בנדבות נפרזה מכפי יכולתם".

להמשיך לקרוא "הקהילה והשד"רים – צפרו ושליחי דרבנן" ←

נלב"ע בראש חודש , א' אדר (א') תשע"ט ( 1926 -2019 )

נולד בצפרו למרים ומרדכי זיני ע"ה.

במרוקו עסק במסחר והיה בעל עסק למשקאות אך בנוסף ובמקביל מספרים כי עסק בחשאי בהברחת משפחות יהודיות אל הגבול וסייע להם לעלות לארץ , לא אחת משימתו הייתה כרוכה בסיכון ממשי על חייו אך זה לא הרתיע אותו מאחר והיה הוא חדור אמונה וציוני אמיתי.

בשנת 1957 נישא לפדינה לבית טובלי ביתם של שמואל ואסתר טובלי ע"ה והביא עימה לעולם 3 ילדים , שמעון , מרים ואסתר היו'

מעט לפני נישואיהם , העתיקו את מקום מגוריהם לעיר קניטרה (פורט ליוטה ) הסמוכה לרבאט הבירה עד שנת 1979 עת עלו לארץ ישראל .

בארץ קבעו את ביתם באשדוד וחים ע"ה עבד בביה"ס מקיף ב' בהנהלת חשבונות של התיכון .

באשדוד היה מחובר לקהילת צפרו ונהג להתפלל בבית הכנסת של הקהילה , הקפיד על כך בעיקר בחגים .

כולם זוכרים אותו כאדם מאיר ומסביר פנים, מקובל מאוד על כל הבריות

הובא למנוחת עולמים , בראש חודש אדר , בבית עלמין באשדוד

סייעו בכתיבת עמוד הנצחה ילדיו ורעייתו היו'

ביום שני ה 11/2/19 תיערך סעודת אזכרה השבעה שלו.

תפילת מנחה תיערך בשעה 16:30  בבית כנסת עזריאל רחוב זלמן ארן  14 ברובע ד' באשדוד

יהי זכרו ברוך ונשמתו צרורה בצרור החיים

נלב"ע י' אדר תשנ"ו ( 1904-1996)

נולד בצפרו .  היה בן יחיד להוריו מאיר וחנה חמו ע"ה, נישא בשנת 1932 לחנה ממשפחת פוני עימה הביא לעולם  9 ילדים : אימי ז"ל-שרה דבורה, עזר, מוניק ,יעקב ז"ל, עליזה מאיר ז"ל שושנה, משה ופנחס.

בצפרו עבד כשרת בבית הספר " אליאנס" עד לעליית לישראל בשנת 1962 בעלייה הגדולה. בארץ עבד בבניין בחברת "סולל בונה" עד ליציאתו לפנסיה.

ניפטר בתאריך: י' אדר תשנ"ו ונטמן בבית העלמין החדש בב"ש

יהי זכרו ברוך

ליקט וכתב נכדו חיים כהן מבאר שבע

בס"ד

מאת : יהודה אלבז

בשנים  1989  ו- 1991  נערכו  באשדוד  2  כנסים  ארציים של  בני  הקהילה  צפרו, בכל אירוע כ-700  בני  הקהילה , התכבדו  וכבדו  בנוכחותם  , היו אלו כנסי איחוד של קהילת צפרו לדורותיה והמשותף לכולם היה הגעגוע לצפרו, הרצון לשמר מורשת אבות ולחקות במעט את המפעלים החברתיים שהיו בעיר הולדתנו , כאן בארץ ישראל

איך בעצם הכול התחיל?

להמשיך לקרוא "סיפור של עשיה וגעגוע – כנסי האיחוד של בני קהילת צפרו" ←

נלב"ע ג' אדר תשנ"א (1925-1991)

נולדה בעיר ספרו בחודש אלול תרפ"ה (ספט' 1925) בת בכורה לאהרון טובלי ולחנה לבית (עוליאל), אחות ליובל, גרסיה ז"ל, רוזה, יקוט, שולה, שמעון, דוד וסוזן.

אביה אהרון טובלי ע"ה, היה סוחר דגנים ושותף עסקי עם תושבים מקומיים שגידלו בעבורו עדרי צאן. אימה, חנה ע"ה, היתה עקרת בית ודאגה לטיפוח הבית ולגידול הילדים.

כבת בכורה, זכתה בבית הוריה ליחס אוהב ומפנק וקיבלה תמיד את כל מבוקשה.  כשגדלה והיתה לנערה, ניחנה בחן מיוחד, ביופי נדיר, במזג נוח ובמידות טובות. כשהגיעה לפרקה נעתרה לחיזוריו של יצחק לוי ז"ל (בנם הצעיר של מכלוף לוי "למקדאם כ'לאל" ופרחה לבית עוליאל) שהיה מהטובים והמיוחסים שבבני העיר ספרו.

הם נישאו בשנת 1939 והחלו את חייהם המשותפים בחדר שהוקצה להם בבית הוריו.   הוא היה ידוע כאדם מתקדם בדעותיו, נדיב ובעל לב רחב, העתיר עליה מכל טוב והרעיף עליה אהבה אין קץ.  הוא פינק אותה וחלק עמה את מנעמי החיים.   לצדו, חוותה בתקופה זו שנים יפות ומאושרות, שבמהלכן בנו את ביתם ונולדו שבעת ילדיהם. שמואל, יקוט, פאני, קמיל, מכלוף, ענת (אוגט) ורפאל.

ב- 21/7/1958, בעת שנסע לעסקיו שבעיר- Imouzzer des Marmoucha, נקלע יצחק בעלה, לתאונת דרכים חזיתית קשה ונהרג במקום.   מותו הטראגי היכה בהלם את כל תושבי העיר, שם קץ לשנות חיה היפות וקטע בפתאומיות את שאיפותיה ותקוותיה לעתיד.   היא הפכה בן לילה לאלמנה צעירה ששכלה את בעלה האוהב והתומך ועל כתפיה הוטלה דאגה עצומה לפרנסת משפחתה.

שבעת ילדיה הרכים שזה עתה התייתמו מאביהם הנערץ, נחשפו מדי יום לעוצמת הצער והייסורים שחוותה אימם, היו עדים למסכת חייה העגומים ולתהליכי אבל מייסרים וכואבים שגזרה על עצמה.

בנה בכורה שמואל, שזה עתה סיים את חוק לימודיו, נאלץ לגנוז את תכניותיו ללימודים גבוהים ויצא לעבוד בעיר הגדולה, ע"מ לסייע לה לקיים בכבוד את אחיותיו ואחיו הקטנים.

שמועות מדאיגות, שהגיעו לאזניה בדבר פעילותו החשאית של שמואל בנה, בארגון מחתרת ציוני שפעל במרוקו, הגבירו מאוד את חרדתה והיא גמרה אומר לעלות מייד עם ילדיה לארץ ישראל.

בשנת 1962 עלתה והתיישבה עם משפחתה באשדוד.  היא התמודדה עם קשיי קליטה ופרנסה בסיועם של ילדיה הבוגרים שנרתמו לסייע לה. ונאבקה להבטיח את  רווחתם ועתידם של ילדיה.

למרות הקשיים הרבים, לא הזניחה מעולם את תפקידה כאם מסורה ואוהבת, היתה תמיד קשובה לדאגותיהם ולרצונותיהם וקיבלה בהבנה ובאמפטיה את כל החלטותיהם.  לא חדלה מתמיכתה בכל אחד מבניה ובנותיה עד שהקימו את משפחתם ובנו את ביתם.

למרות שהפגינה תמיד איפוק, שקט נפשי ונינוחות מעוררי כבוד, נראה כי משקעי הטראומה הקשה שחוותה, תהליך האבל הכואב והממושך ותלאות החיים ודאגות הפרנסה שהיו מנת חלקה במשך שנים רבות, החלו לתת את אותותיהם. והיא לקתה בליבה והפכה לאישה מופנמת ועצובה מאוד.

חרף מצבה הבריאותי הרעוע ואמצעיה המוגבלים, היא סירבה בתוקף להצעות ילדיה לעזרה כלכלית, המשיכה לארח בביתה בסבר פנים יפות וברוחב לב וגם עזרה וטיפלה בנכדיה הקטנים באהבה רבה.

בשנת 1989 חלה הרעה במצב בריאותה, ייסוריה גברו והיא לקתה בדום לב בעת ששהתה בביתה.

לאחר אשפוז ממושך חזרה לביתה אך לא שבה לאיתנה, מצבה הבריאותי המשיך להתדרדר בהתמדה, היא התקשתה בתפקודיה היומיים אך סבלה את ייסוריה באיפוק ובשקט האופייניים לה. ענת בתה הצעירה שהתגוררה בביתה עמדה לצידה וסעדה אותה עד יומה האחרון.

בשנה האחרונה לחייה היו ייסוריה קשים מנשוא, אך בליבה קיננה תמיד משאלה ותקווה כמוסה, לזכות עוד בימי חייה בזרע של קיימא. נכד זכר שיישא את שם בעלה המנוח וימשיך את שושלתו.

בעודה שוכבת על ערש דווי, התבשרה על לידתם של שני בנים תאומים לבנה מכלוף וזמן קצר לפני פטירתה הניחו בזרועותיה את הרך הנולד שנקרא על שם סבו המנוח "יצחק לוי".   בעודה מאמצת אותו אל חיקה, אורו עיניה לפתע ותחושת הסבל שאפפה את פניה הוחלפה במבע רך של סיפוק ושלווה.   ניכר היה שבזאת נמצאה לה נחמה ובא מרגוע לנפשה.

היא נפטרה בייסורים קשים, ב- ג' אדר תשנ"א, 17/2/1991, ונטמנה בבית העלמין באשדוד.

היא תזכר לעד, כדמות מופת.  אישה שסבלה תלאות וייסורים קשים, בשקט ובאיפוק ראויים להערצה.  מעולם לא השמיעה טרוניה ולא התלוננה על מר גורלה.  עד יומה האחרון לא חדלה מלהתאבל על מות בעלה ולהתנזר ממנעמי החיים.  כל חייה סלדה מרכילות ונהגה כבוד בזולת.

בהופעתה ובהתנהגותה הפגינה תמיד אצילות, צניעות, נינוחות ושקט נפשי.

ת. נ. צ. ב. ה.

נכתב ע"י: ילדיה של המנוחה, להנצחת זכר אימם

חייל – נפל בשירות בא' באדר תשמ"ב (1962-1982)

נולד בצפרו , בנם של יובל וקמילה טובלי אח של פנחס, אילן ונורית

בשנת 1963 עלה לארץ עם משפחתו, שהתיישבה באשדוד.

הוא למד בבית הספר היסודי "שקמים" וסיים בהצטיינות את לימודיו ב"

מרכז הנוער ע"ש משה קול".

אהרון היה קשור מאוד למשפחתו ושמר על קשר גם עם קרוביו הרחוקים. ‏ הוא היה חברותי ואהוב על כולם, היה צמא-דעת וגילה התעניינות בנושאים ‏ מגוונים.

הוא אהב ספורט, שיחק כדורסל וכדורעף בקבוצת אליצור, וזכה ‏ במדליות רבות. הוא אהב צעדות והרבה להשתתף בהן, ולאחר שעבר קורס ‏ הוסמך להיות מציל-חובב.‏

כבר בצעירותו גילה עצמאות רבה, ועד לגיוסו עבד כמלצר בבית-מלון ‏ בטבריה. כאן גילה אזרחות למופת, כשהחזיר לתייר שהתארח במלון סכום ‏ כסף גדול במטבע-חוץ, אותו שכח התייר בחדר האוכל.‏

בשנת 1980 התגייס אהרון לצה"ל והתנדב לצנחנים, מתוך רצון לשרת עם חיילים בעלי מוטיבציה גבוהה.‏ אהרון נפגע בעת שירותו הצבאי, ושנתיים לאחר מכן נפטר.‏

יהיה זכרו ברוך

 נלב"ע כ"ג חשון תשנ"ד (1918-1993)

נולד בעיר צפרו בשנת תרע"ח (1918) בן לאליהו לוטטי (בן עלי) ולסתריה לבית (חמו) "דבדובייה", אח לחנה, נז'מה, גרציה שמחה וציון.

אביו אליהו לוטטי (בן עלי) ע"ה, היה צאצא למשפחת "בן עלי" שנדדה מהעיירה "אוֹטָטְ אֶל חָאגְ'" לעיר ספרו. ושם הם כונו בפי בני העיר "לוטטה" שמשמעותו "בן העיר אוטט". אמו סתריה, ע"ה בת למשפחת חמו, כונתה "סתריה דבדובייה" בשל מוצאה מהעיר "דבדו".

כמו רוב בני דורו, למד בילדותו בתלמודי תורה ובבתי הכנסת שבעיר וכשגדל היה מסייע לאביו שהיה מוכר בדים בחנות קטנה "חָנוֹּת' דֶלכת'אן".  בהמשך החל לעסוק בעצמו במסחר ונהג לנסוע לקנות סחורה בעיר הגדולה ולמכור אותה בעיירות ובכפרים רחוקים.  לאחר נישואיו פתח חנות קטנה בסמוך לגשר הכניסה לשער המלאח (לְקְנְטְרָה דֶלְ וָוָאדְ סוֹק) והיה מוכר בה בגדים ומוצרים שונים, עד שבשיטפון הגדול (לְחְמְלָאה) שארע בשנת 1950 נחרבה החנות ונסחפה לנהר על כל תכולתה. לאחר שהתאושש, פתח חנות אחרת בסמוך ל "בָאבְ לְמְקָאם" שם היה מוכר מוצרי ביגוד והנעלה, דברי סדקית ומוצרי צריכה שונים, עד לעלייתו ארצה בשנת 1955.

בשנת 1937 נשא לאישה את אסתר (לוי) בת זקונים למכלוף לוי "למקדאם כלאל" ולפרחה לבית (עוליאל) ובהמשך נולדו להם שמונה ילדים, עליזה, רינה, יוסף, אליהו, מכלוף, פאני, מתתיהו ומשה.  אחיו הצעיר ציון שעסק בספרות בספרו, חלה בשחפת ונפטר בטרם עת בשנת 1948 כשהוא מותיר אחריו אישה  (זהרה) ובת (מרים).

כאדם שגדל והתחנך על ערכי מסורת ישראל ותורת ישראל, היה חדור עוד משחר נעוריו ברעיון הגאולה, שיבת ציון וביאת המשיח. וכאשר באה הקריאה לעלות לארץ ישראל, הוא נרתם לרעיון ללא היסוס, מכר את כל נכסיו והצטרף לעשרות משפחות שרכשו בכספם משק חקלאי במושב יד רמב"ם, (מושב שיתופי שהוקם במיוחד לקליטת משפחות מבני קהילות ספרו ופס שהתארגנו עוד במרוקו).

בשנת 1955 עלה עם אשתו, ילדיו והוריו לארץ ישראל ולאחר שהתיישבו בביתם החדש במושב, רכש בסיוע הסוכנות היהודית שתי פרות, סוס ועגלה והחל לעסוק בגידול עופות וביצור ביצים וזאת ללא כל ידע או ניסיון קודם בתחום זה.   כאשר ענף הלול הפסיק לשאת פירות, חדל מעיסוקיו במשק והחל להתפרנס מניהול הצרכניה השיתופית במושב יחד עם שותף נוסף.

במהלך חיו התמודד בתושיה ובאומץ עם אין ספור אתגרים: הוביל את משפחתו בתהליך ההגירה לארץ שבה שררו באותה עת מלחמה וצנע, המיר באופן יסודי את כל אורחות חיו והפך בין לילה מסוחר למושבניק, היה מהחלוצים המייסדים של מושב יד רמב"ם, השתתף בהכשרה צבאית ובלילות היה לוקח חלק בשמירה על בטחון הישוב מפני הפדאיון, במשך כל השנים נשא על כתפיו אחריות בלעדית לפרנסת משפחתו (שמנתה 12 נפשות) ובצוק העתים לא נרתע מלעסוק בכל עבודה קשה שהזדמנה (יערנות, פרדסנות, בתי אריזה וכד') ע"מ לפרנס את משפחתו בכבוד.

בשנת 1962 עזב את המושב ועבר עם משפחתו לבית צנוע ברמלה הסמוכה, שם רכש מכולת שכונתית קטנה ועסק בה לפרנסתו למשך מספר שנים, לאחר מכן החל לעבוד כאזרח עובד צה"ל ובהמשך עבד בתעשיה האוירית עד שפרש לגמלאות בהגיעו לגיל 65.

בכל מהלך חיו הוא נודע בצניעותו הרבה, היה בעל חוש הומור, בעל מוסר גבוה, חינך והטיף לשמירת המסורת, לאהבה וכיבוד הזולת, לכיבוד אב ואם ולטיפוח ערכי המשפחה.   בשנותיו האחרונות הקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, להתעמקות בספר הזוהר ולקריאת פרקי תהילים, תרם ביד נדיבה למוסדות תורניים, לישיבות ולבתי כנסת ועוד…

במהלך חודש אוקטובר 1993, חש ברע והובהל לבית החולים, מצבו הלך והחמיר וכעבור כחודש קרסו כל מערכות גופו.  בשעותיו האחרונות שכב על ערש דווי כשהוא מוקף בכל ילדיו ובני משפחתו שניצבו סביב מיטתו ונפרדו ממנו בקריאת פרקי תהלים ומזמורי שיר השירים.

הוא נפטר בבית החולים "אסף הרופא" ביום ראשון כ"ג חשון תשנ"ד (7/11/1993) ונטמן בבית העלמין ברמלה ביום שני כ"ד חשון תשנ"ד.

הוא יזכר לעד כאיש ענו, ירא שמים, ישר דרך, אוהב שלום, ומכבד את הבריות.

ת. נ. צ. ב. ה.

נכתב ע"י אלי לוטטי (בנו של המנוח)

 נלב"ע כ"א בשבט ה'תשס"ב (1916- 2002)

נולדה בצפרו מרוקו ,לרחל ואבא ברוך אזולאי ע"ה , נישאה במרוקו  לשמעיה כהן ע"ה ועלתה לארץ בשנת 1962 לדימונה , הביאה לעולם 8 ילדים רבקה , זוהרה ז"ל , אסתר, יעקב ז"ל , רפי ז"ל, כוכבא , דינה ושלום.

אשה צנועה , בעלת גמילות חסדים , עסקה במצות חסד ואמת בחברותה בחברת קדישא שנים רבות

נפטרה בשיבה טובה ונקברה בבית העלמין של דימונה

יהיה זכרה ברוך

 נתבש"מ בט"ז בשבט תרפ"ט ( 1844 – 1929)

בן ר' יהושוע אהרון אפריאט , רבני הדור תארוהו "קדיש כרבנן " כי הייתה לו יראת ה'  טהורה , יראתו קדמה לחכמתו וביטחונו בה' היה שלם . כל ימיו היו בקדושה וטהרה .

ע"פ כתביו של הגאון רבי דוד עובדיה זצוק"ל , מסופר על עוצמת תפילתו וברכתו של רבי אלישע .

בעת מחלתו של הגאון ישמח עובדיה זצוק"ל אשר התעורר מתרדמת וחוסר הכרה בעת נשמעה תפילת רבי אלישע כאשר אמר את המילה  ישועה ועל כן גם הוחלט ע"י רבי אלישע כי יתווסף השם אלישע לרבי ישמח עובדיה זצוק"ל

כאשר ביקר בצפרו אדם אשר הייתה ידועה חוכמתו בקריאת כף היד , ישב בצוותא עם הרבנים ובחן את ידיהם ודיבר על  מסלול חייהם . עד אשר נאלם כאשר ראה את ידו של רבי רפאל מאמאן זצ"ל בה קו החיים נקטע , ראה החוזה לא צפויה לו אריכות חיים. רבי רפאל התעקש לשמוע את האמת וכאשר נאמרה לו , רץ אל רבי אלישע אפריאט זצ"ל לעשות לו פדיון נפש , רבי אלישע האריך בתפילתו מהערב ועד לאור הבוקר . למחרת הלך שוב רבי רפאל לאותו החוזה אשר נדהם כי הקו הקטוע אשר ראה ביום הקודם , התאחה והתחבר לקו שלם . רבי רפאל סיפר לחוזה על תפילתו של רבי אלישע וזה רץ להתברך ממנו .

רבי אלישע אפריאט שימש ברבנות ובדיינות עם רבני הדור וחתם ל כמה תקנות , עלה לארץ ישראל בשנת תרפ"ב ( 1922) , ונקבע מקום מנוחתו בהר הזיתים בירושלים

יהיה זכרו ברוך . ת.נ.צ.ב.ה

המידע אודות רבי אלישע אותר ע"י דוד אפרתי בכתביו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל

סדר ט"ו בשבט כמנהג צפרו , לכל המעוניין ניתן להיכנס לקישור מטה , להוריד ולהדפיס את הקבצים הבאים :

סדר ט"ו בשבט כמנהג קהילת צפרו מרוקו בעריכת ר' משה טובלי זצ"ל

טעמי ט"ו בשבט ופסוקים שנאמרים לפני שירת הים בפרשת בשלח בעריכת ר' משה טובלי זצ"ל

חג שמח ושבת שלום

נלב"ע ט"ז שבט תש"ע (1924-2010)

נולדה בעיר צפרו בשנת תרפ"ד (1924) בת זקונים למכלוף לוי (למקדאם כ'לאל) ולפרחה לבית (עוליאל), אחות למימון, רבקה, עזיזה, סולטנה, אברהם, ביידה ויצחק.

אביה "למקדאם כלאל" היה מראשי קהילת ספרו, שימש ראש חברת אליהו הנביא וראש החברה קדישא, ועסק כל חיו בזיכוי הרבים, במתן בסתר ובעזרה לנזקקים, בין היתר פעל לאיסוף וחלוקת מצרכי מזון לנזקקים, ניהל טכסי ברית מילה ובר מצווה בבתי הכנסת ובבתי השמחות, העיר את בני הקהילה לאמירת סליחות, עסק במצוות חסד של אמת ועוד…

כמו אחיה ואחיותיה הבוגרים, הושפעה רבות מפועלו הרב של אביה, שהיה מופת לעשיה ציבורית ועודד את ילדיו לסייע לו בפעילותו הרבה בקהילה.  בדרך זאת הטמיע בהם יסודות של מוסר יהודי ומסורת ישראל, הקנה להם ערכים מוצקים של אהבה, כבוד ועזרה לזולת, עודד אותם לקיים מצוות מתן בסתר וחסד של אמת.

כמו רבות מבנות דורה, בילתה בנעוריה שעות רבות בלימוד מלאכות עקרת הבית (תפירה, סריגה, רקמה, בישול, אפיה וכד') בבית אימה או אצל אחיותיה הבוגרות והשלימה את הכשרתה בחונכות (פֶלְמְעֶלְמָה) אצל דודות וקרובות משפחה בוגרות.

בשנת תרצ"ז (1937) נישאה ליצחק לוטטי (בן עלי) בנם של אליהו לוטטי וסתריה לבית חמו.       עקב גילה הצעיר נהגה במהלך השנים הראשונות לאחר נישואיה, לשהות במשך שעות היום בבית חמותה או "פֶלְמְעֶלְמָה" ולשוב ללינת הלילה בבית הוריה.  ורק בחלוף השנים זכתה לחדר משלה בביתם של הורי בעלה, בהמשך נולדו הבנות עליזה ורינה, הבנים יוסף, אליהו ומכלוף ולאחר מכן בת נוספת, פאני.

רעיון העליה לארץ ישראל לא קסם לה מתחילתו.  עקב חששה מהצפוי לילדיה הרכים בארץ חדשה שבה שררו מלחמה וצנע, מהריחוק והניתוק מאחיה ואחיותיה שעימם הייתה קשורה בקשר הדוק ורתיעתה מהבדידות שתהיה מנת חלקה בחיים בארץ.  אך חרף מחאתה והתנגדותה הנמרצת, נכנעה לבסוף להכרעתו של רב הקהילה דוד עובדיה זצ"ל, שפסק שעליה לציית לבעלה ולעלות עם ילדיה לארץ ישראל. וכך היא נאלצה בשנת תשט"ו (1955) לצאת לדרך בעל כורחה ובאי רצון גלוי.

משפחתה המורחבת (כולל הורי בעלה) היו חלק מ "קבוצת רכישה" שכללה עשרות משפחות מהעיר ספרו ופס, אשר רכשו בכספם משק חקלאי שנבנה במושב יד רמב"ם, המשק כלל שטח חקלאי, לול לעופות, רפת ובית מגורים.  מיד בהגיעם לארץ השתכנו כל בני המשפחה בבית שבמושב ושם גם נולדו לה שני בנים נוספים מתתיהו (מתי) ומשה.

הבשורה המרה על מותו הטראגי של אחיה האהוב יצחק לוי ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים קשה במרוקו בשנת 1958 ותהליך האבל הקשה שחוותה עקב כך, העמקת תחושות הבדידות והניתוק ממשפחתה, ואי שביעות הרצון מחייה כאישה צעירה שחולקת מרחב מחיה צפוף עם הורי בעלה, גרמו למשבר נפשי שהוביל להחלטה לעזוב את המושב בשנת תשכ"ב (1962) ולהעתיק את מגורי המשפחה לבית צנוע ברמלה הסמוכה, שם חשה הקלה, זכתה למעט שלווה, החלה להתרכז בטיפול בילדיה והייתה דמות דומיננטית בחינוכם, דאגה להקנות להם ערכים לפי רוחה ולעודד אותם לרכוש השכלה וללמוד מקצוע, ולא חדלה ממאמציה עד שכל ילדיה עמדו איתן על רגליהם והקימו את ביתם.

למרות החיים הקשים שחוותה, היא יצגה באישיותה המיוחדת שילוב של ערכי מסורת לצד חיי קידמה ומודרנה, והביאה לידי ביטוי את תכונותיה האצילות כגון: צניעות, הגינות ויושרה, אהבת חינם, עזרה לזולת ונתינה אין סופית.  היא אימצה את מורשת אביה כדרך חיים והחלה לעסוק בפעילות קהילתית התנדבותית  ענפה ללא קבלת כל תמורה, כגון: טהרת נשים וחסד של אמת, שימשה בלנית במקווה טהרה לנשים, דאגה למתן בסתר לאנשים עניים, לתמיכה כספית קבועה לישיבות ובתי מדרש, אספה וחילקה בגדים ולעיתים גם דברי מזון ומאפים לילדים עניים, תמכה בקביעות בילדיה היתומים (של שכנתה שנפטרה) והיתה מזמינה אותם לסעוד על שולחנה לעיתים קרובות או שנהגה להעביר לביתם דברי מזון ומאפים שהכינה, גם לאחר מות בעלה הקפידה להמשיך לארח בקביעות שיעורי קריאת הזוהר בימי שבת ומועד, ועוד…

בערוב ימיה, נהגה להטיף לילדיה בכל הזדמנות על החשיבות של עזרה לזולת, צדקה לעניים, מתן בסתר וכד' ודחקה בהם לשמור על מורשת האבות ולהנחילה לילדיהם.

כאשר חשה ששעתה קרבה, קיבצה את כל בני משפחתה והציגה בפניהם את צוואתה האחרונה ואף השאירה לבנותיה הנחיות והוראות מתאימות לטיפול בענייניה האישיים.

ביום שבת ט"ו בשבט תש"ע (30/1/2010) חשה ברע במשך כל היום ועל אף שמצבה הלך והחמיר, אסרה על כל השוהים במחיצתה להזעיק עזרה מחשש לחילול השבת, רק לאחר צאת השבת הסכימה שיזעיקו את מד"א שפינה אותה בבהילות לבי"ח שם נפטרה כעבור מספר שעות.

היא תיזכר לעד כאשת חייל, דמות מופת, אצילת נפש, דעתנית ונערצת.

ת. נ. צ. ב. ה.

 נתבש"מ בד' בשבט ה'תשי"ט (1870- 1959 )

נולד בצפרו בשנת תר״ל , מחכמי ורבני העיר , היה צדיק תמים ישר ונאמן, ירא אלוקים ,עניו ולא מש מאהלה של תורה.

רבות סופר על רבי יצחק זצ"ל על עוצמת ברכותיו עם כוס השמן שרבים זכו להם , על עוצמת תפילותיו .

כמו כן סופר על כך שקם לחתן את ביתו ,צריך היה להוסיף לנדוניה שטיח אך פרוטה לא הייתה בכיסו , אמר למשפחתו שהכול יהיה בסדר ודבר לא יחסר ויצא למרכז העיר (באב אל מא'אם ) , בעודו מגיע לשם מופיע יהודי שחזר מנסיעה מחוץ לארץ עם סחורה הכוללת שטיחים וצועק לו , " רבי , שמעתי שכבודו מחתן בת , קח לך שטיח ועל התמורה נדבר אחר כך "

קבור בצפרו לצד אבותיו הקדושים

שזכות הצדיק תגן בעדנו ,

יהיה זכרו ברוך

נלב"ע בכ"ח בטבט תשס"ט

נולדה בצפרו , הבת של רחמה ושלום וידאל

אחותו של אבנר וידאל שהיה בעל חנות לדברי מתיקה.

נישאה לפנחס הרוש ע"ה עלתה לארץ עם משפחתה בשנת 1962 ראשית  לאופקים ולאחר מכן עברה לבאר שבע.

הייתה מאוד דומיננטית בקרב המשפחה הגרעינית והמורחבת וגידלה משפחה לתפארת .

אישה צנועה , בעלת גמילות חסדים , עסקה במצות חסד ואמת בחברותה בחברת קדישא בבאר שבע שנים רבות

נפטרה בשיבה טובה , יהיה זכרה ברוך