נלב"ע כ"ג חשון תשנ"ד (1918-1993)
נולד בעיר צפרו בשנת תרע"ח (1918) בן לאליהו לוטטי (בן עלי) ולסתריה לבית (חמו) "דבדובייה", אח לחנה, נז'מה, גרציה שמחה וציון.
אביו אליהו לוטטי (בן עלי) ע"ה, היה צאצא למשפחת "בן עלי" שנדדה מהעיירה "אוֹטָטְ אֶל חָאגְ'" לעיר ספרו. ושם הם כונו בפי בני העיר "לוטטה" שמשמעותו "בן העיר אוטט". אמו סתריה, ע"ה בת למשפחת חמו, כונתה "סתריה דבדובייה" בשל מוצאה מהעיר "דבדו".
כמו רוב בני דורו, למד בילדותו בתלמודי תורה ובבתי הכנסת שבעיר וכשגדל היה מסייע לאביו שהיה מוכר בדים בחנות קטנה "חָנוֹּת' דֶלכת'אן". בהמשך החל לעסוק בעצמו במסחר ונהג לנסוע לקנות סחורה בעיר הגדולה ולמכור אותה בעיירות ובכפרים רחוקים. לאחר נישואיו פתח חנות קטנה בסמוך לגשר הכניסה לשער המלאח (לְקְנְטְרָה דֶלְ וָוָאדְ סוֹק) והיה מוכר בה בגדים ומוצרים שונים, עד שבשיטפון הגדול (לְחְמְלָאה) שארע בשנת 1950 נחרבה החנות ונסחפה לנהר על כל תכולתה. לאחר שהתאושש, פתח חנות אחרת בסמוך ל "בָאבְ לְמְקָאם" שם היה מוכר מוצרי ביגוד והנעלה, דברי סדקית ומוצרי צריכה שונים, עד לעלייתו ארצה בשנת 1955.
בשנת 1937 נשא לאישה את אסתר (לוי) בת זקונים למכלוף לוי "למקדאם כלאל" ולפרחה לבית (עוליאל) ובהמשך נולדו להם שמונה ילדים, עליזה, רינה, יוסף, אליהו, מכלוף, פאני, מתתיהו ומשה. אחיו הצעיר ציון שעסק בספרות בספרו, חלה בשחפת ונפטר בטרם עת בשנת 1948 כשהוא מותיר אחריו אישה (זהרה) ובת (מרים).
כאדם שגדל והתחנך על ערכי מסורת ישראל ותורת ישראל, היה חדור עוד משחר נעוריו ברעיון הגאולה, שיבת ציון וביאת המשיח. וכאשר באה הקריאה לעלות לארץ ישראל, הוא נרתם לרעיון ללא היסוס, מכר את כל נכסיו והצטרף לעשרות משפחות שרכשו בכספם משק חקלאי במושב יד רמב"ם, (מושב שיתופי שהוקם במיוחד לקליטת משפחות מבני קהילות ספרו ופס שהתארגנו עוד במרוקו).
בשנת 1955 עלה עם אשתו, ילדיו והוריו לארץ ישראל ולאחר שהתיישבו בביתם החדש במושב, רכש בסיוע הסוכנות היהודית שתי פרות, סוס ועגלה והחל לעסוק בגידול עופות וביצור ביצים וזאת ללא כל ידע או ניסיון קודם בתחום זה. כאשר ענף הלול הפסיק לשאת פירות, חדל מעיסוקיו במשק והחל להתפרנס מניהול הצרכניה השיתופית במושב יחד עם שותף נוסף.
במהלך חיו התמודד בתושיה ובאומץ עם אין ספור אתגרים: הוביל את משפחתו בתהליך ההגירה לארץ שבה שררו באותה עת מלחמה וצנע, המיר באופן יסודי את כל אורחות חיו והפך בין לילה מסוחר למושבניק, היה מהחלוצים המייסדים של מושב יד רמב"ם, השתתף בהכשרה צבאית ובלילות היה לוקח חלק בשמירה על בטחון הישוב מפני הפדאיון, במשך כל השנים נשא על כתפיו אחריות בלעדית לפרנסת משפחתו (שמנתה 12 נפשות) ובצוק העתים לא נרתע מלעסוק בכל עבודה קשה שהזדמנה (יערנות, פרדסנות, בתי אריזה וכד') ע"מ לפרנס את משפחתו בכבוד.
בשנת 1962 עזב את המושב ועבר עם משפחתו לבית צנוע ברמלה הסמוכה, שם רכש מכולת שכונתית קטנה ועסק בה לפרנסתו למשך מספר שנים, לאחר מכן החל לעבוד כאזרח עובד צה"ל ובהמשך עבד בתעשיה האוירית עד שפרש לגמלאות בהגיעו לגיל 65.
בכל מהלך חיו הוא נודע בצניעותו הרבה, היה בעל חוש הומור, בעל מוסר גבוה, חינך והטיף לשמירת המסורת, לאהבה וכיבוד הזולת, לכיבוד אב ואם ולטיפוח ערכי המשפחה. בשנותיו האחרונות הקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, להתעמקות בספר הזוהר ולקריאת פרקי תהילים, תרם ביד נדיבה למוסדות תורניים, לישיבות ולבתי כנסת ועוד…
במהלך חודש אוקטובר 1993, חש ברע והובהל לבית החולים, מצבו הלך והחמיר וכעבור כחודש קרסו כל מערכות גופו. בשעותיו האחרונות שכב על ערש דווי כשהוא מוקף בכל ילדיו ובני משפחתו שניצבו סביב מיטתו ונפרדו ממנו בקריאת פרקי תהלים ומזמורי שיר השירים.
הוא נפטר בבית החולים "אסף הרופא" ביום ראשון כ"ג חשון תשנ"ד (7/11/1993) ונטמן בבית העלמין ברמלה ביום שני כ"ד חשון תשנ"ד.
הוא יזכר לעד כאיש ענו, ירא שמים, ישר דרך, אוהב שלום, ומכבד את הבריות.
ת. נ. צ. ב. ה.
נכתב ע"י אלי לוטטי (בנו של המנוח)
