חיפוש

קהילת צפרו / סְפְרוֹ

תיעוד מורשת ,מנהגים ויהודי העיר שבמרוקו

תגית

אם הבנים צפרו

לזכרה של מרת חנה רובידא אביטבול בת למשפחת זֶקְרִי זצ"ל

התבשמה ב- ד' באלול תשמ"ב

 

"אִם יִהְיוּ כָּל-הַיַמִּים דְּיֹו וַאֲגַמִּים קֻלְמֹוסִין"

בהיותי צעיר לימים בבית אימא יקירתי, נהגה תמיד ללחוש לי בְּרַכּוּת אימהית את המילים הבאים:

"אם כל מי הים שבעולם ייהפכו לדיו, ואם כל העצים שבעולם ייהפבו לעֵטִים,

ואם השמים והארץ ייהפכו לנייר, אינני יכולה להביע או להגדיר את אהבתי אליך,

בני יקיר לבּי, אי אפשר לי לומר לך את אהבתי במילים"

משפחת אביטבול בצפרו , משה עמרם , חנה רובידה , רפאל ושמואל

דרכה המיוחדת של אימא ואהבת המשפחה שלה הִרְשִימוּ אותי עמוקות והשפיעו עלי הרבה מברכת אהבתה. מאז ומתמיד אינני יכול להגביל את כוח האהבה או להביעו במילים, אבל לחיות את האהבה הזאת ולהביע את כוחה תמיד מעבר ליכולתי או להעיז להגדירה.

לעולם לא אשכח את צורת ההבעה של אימא והשפעת אהבתה הרוחנית עלי לא הייתי מוּדּע אז עד כמה המילים של אימא היו כה מושרשים עמוק בתרבות שלנו. מאוחר יותר גליתי את המקור של צורת הבעתה בעיונים שלי בשיר השירים רבה, וגם ממקור אחר באקדמות שהיינו נוהגים לשיר בחג השבועות.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (בֵּן-הֹורְקָנֹוס) אֹומֵר:  אִם יִהְיוּ כָּל-הַיַמִּים דְּיֹו וַאֲגַמִּים קֻלְמֹוסִין, וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ מְגִלֹּות, וְכָל בְּנֵי הָאָדָם לַבְלַרִין, אֵין מַסְפִּיקִין לִכְתֹב דִּבְרֵי תֹורָה שֶׁלָמַדְתִּי, וְלֹא חִסַּרְתִּיהָ אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁמַּטְבִּיל זַכְרוּת שֶׁל מִכְחֹול בַּיָּם. שיר השירים רבא א (ג) (א).

בקראי את מאמרו של רבי אליעזר נשארתי המוּם וצמוד למקומי וזמני המוגבל. שמחתי בלבּי, עד כמה אימא היתה קשורה וידענית במורשתנו היהודית.

אימא היקרה חנה רובידא, בת שמחה בת הרב אבא אלבאז זצ“ל, רב גדול ומורה צדק עשרות בשנים כדיין ופוסק בעירנו צפרו המהוללה. מצד אימא חנה רובידא הרחומה והאהובה למשפחת זקרי הברוכה ברבנים, סופרים, משוררים ומקובלים בעלי הלכה ושררה ואהובים על הציבור. אימא היקרה היתה מצאצאיה של משפחת אלבאז ממנה צמח וגדל הגאון המהולל המקובל והמשורר הידוע בספריו ושיריו הרמ"א רבי רפאל משה אלבאז זצוק"ל.  ממשפחת זקרי יצאו תלמידי חכמים גדולים ומקובלים בעלי חזון כמו בעל ספר החרדים רבי אליעזר אזכרי זצ“ל שהיה ממקורביו של האר“י, מהרח“ו רבי חיים וויטאל והרמ“ק רבי משה קורדובירו זצ“ל בצפת עיר המקובלים בזמנו.

הרה"ג אבא אלבז זצ"ל
סבא של מרת חנה רובידה ע"ה , הרה"ג אבא אלבז זצ"ל

בדורנו הנבוך, המבוּלבל והמקולקל בו אנו חיים היום, אני מרגיש נחיצות פנימית ורוחנית מיוחדת, לומר גם אני ולהצהיר את ההד המיוחד של המילים המופלאות ששמעתי מפי אימא בילדותי במרוקו.

אם כל מי הים שבכל הימִּים בעולם כולו ייהפכו לדיו, וכל העצים לעטים, וכל השמים והארץ לנייר, גם אני לא יכול לומר או להביע בשום פנים ואופן את עיקר עומק נשמתי, וייחודו יתברך האדיר והנאור. ואינני מתייהר אפילו להבין את עומק החיים והמסתורין של הבריאה, דבר אחד למדתי, שכל מחשבותי ומעשי כולם מכוונים להשיג את ייחודו יתברך ולהתקרב אל האור העליון הנותן לנו הוויה טובה ומטיבה, ולהשתוות אל אורו הגדול להיות גם אני הקטן טוב ומטיב במעשי ובמחשבותי תמיד כדי לעשות את רצונו יתברך תמיד.

בַּקָּשָתי שתמיד אני מכוון את עבודתי הרוחנית תמיד סובבת סביב תפילתי החרישית בדממה קדושה:

 

יהי רצון מלפניך אדוני אלוהי ואלוהי אבותי, אנא אלי שמרני וחזּק את רוחי ונשמתי,

להיות תמיד שפוּי בלבּי ובהוויתי בתוך טירוף הדעת של העולם הזה הבלתי מאוּזן כביכול.

אנא אהובי, בוראי ויקיר לבּי, תן בלבּי חוזק ואומץ רוח לעשות רצונך בלבב שלם,

בהצנע לכת והשתוקקות טהורה להדּבּק בבורא, ולהדריכני תמיד בדרכך הטובה

בכל מחשבותי ומעשי.

אני מאמין באמונה שלמה בעוצמת הגבורה וההשפעה של האור העליון,

כדי להשתמש ברצונך הטוב והמטיב לטובת כל הבריאה כולה.

אָנָּא רִבּוֹנֹו וּמַלְכֹּו שֶל עֹולָם הַשְׁגָּח עֲלַן בְּעֵינָא פְּקִיחָא.

הַשְׁגִּיחַ עֲלֵינוּ בְּעַיִּן פְּקוּחָה, וְהַדְרִיכֵנוּ תָמִיד לִהְיֹות בְּרִיאִים וּשְלֵמִים לְפָנֶיךָ

וְשֶנִמְצָא חֵן בְעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם, וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתַלְמוּד תֹורָתֶךָ,

לְשֵם יִחוּד קוּדְשָא בְּרִיך הוּא וּשְכֵינְתֵיהּ. אָמֵן כֵן יְהִי רָצֹון.

 

תודתי העמוקה לָךְ אימא חנּה, יקירתי ורחומתי, שהענקת לי מטוּבֵך ויופיֵך הרוחני בהיותי נֶטָע רך ותמים. זכותֵך וזכוּת אבותינו ואמהותינו תעמוד לי תמיד בדרכי העולם הזה ובכל העולמות.

יהי זִכְרֵךְ ברוּך לעולמים. אמן.

בּנֵך אוהבך, שמואל.

 

בסתר המדרגה                                          5                           ע"ה שמואל בן-אור אביטל הי"ו

 

הזקן ה"צרפתי" מתוך הספר "מיתרי סְפְרוֹ" בהוצאת דניאלה ויצחק מלר

ספרם של הזוג מלר יצא לחנויות הספרים והוצג בכנס ילידי ספרו שנערך לאחרונה. מדובר בספר בו אוסף סיפורים וציורים פרי יצירתם משהות בת חודש ימים בעיר ספרו במסגרת הפרוייקט העולמי "שהות אומן " . הספר מאפשר הצצה אל העיר ספרו כיום , עיר בה עמד הזמן מלכת , עיר שבה מונומנטיים גדולים בדמות "בית החיים" ו- "אם הבנים" הם העדות לקהילה מפוארת שהפסיקה להתקיים שם לפני 47 שנים.

מכל הסיפורים בספר אני בוחר לפרסם את הסיפור זקן ה"צרפתי" כי הוא מציג טעימה מהגעגוע של האוכלוסיה המבוגרת בספרו לקהילה היהודית .

קריאה מהנה

אלי טובלי


הזקן ה"צרפתי" ( עמ' 39 )

הם, האמנים, נעמדו ליד דוכן ירקות ועסקו בקניית עגבניות, בצלים וארטישוקים (האיטלקייה רצתה לבשל לכולנו ריזוטו עם ארטישוק). עמדתי במרחק מה מהם, צמוד לקיר, נושא על כתפיי מספר חבילות קנויות על תקן קולב מהלך, או כפי שאני מכונֶה כאן (ולא רק כאן… אבל באהבה) "הגמל של דניאלה". היינו בלב השוק ונעמדתי כך כדי לא להפריע לתנועת האנשים והמריצות שנעו דרכי כמו נמלים בשביל עפר. הבוקר המאוחר היה קריר, השמיִם תכולים ללא שמץ עבים, ריח ירקות טריים מעורב באדֵי לחם טרי שעלו מתנורי אבנים מעבר לפינה שט לאט באוויר. למרות לבושי הפשוט, חולצת פלנל בכחול-שחור, מכנסי ג'ינס דהויים וסנדלים, הקרחת והשפם, המקטרת המעשנת שבפי הסגירה את עובדת היותי זר. לעברי התקדם באִטיות אדם זקן כבן שבעים-שמונים שנים. הוא לבש חליפה צנועה אך נקייה, ענב עניבה והחזיק בידו השמאלית מקל הליכה פשוט. הוא נראה מעט שונה מגלֵי האנשים שעברו-חלפו בין הדוכנים. אני מודה שהוא כנראה לא היה מעורר את סקרנותי אִלמלא נעצר מולי, נעמד לצִדי ופנה אליי בצרפתית מכובדת "parlez vous francais?" – "האם כבודו דובר צרפתית?".

עניתי: "כן, מעט".

ואז שאל: "מהיכן כבודו אם מותר לשאול?".

היססתי מעט, אבל עניתי: "אני מישראל ואני מתארח כאן בדאר-אטמני אצל ג'סיקה".

עיניו אורו והוא פצח במונולוג שאני עושה כל מאמץ שלא להפסיקו ועם אוזניים זקורות:

"אם כן אתה יהודי וזה טוב. אתה לבטח יודע שפה, ממש כאן, ב'מדינה' וב'מלח' שמעבר לנהר, חיו היהודים. כאן ממש חיינו, אנו המרוקאים המוסלמים והיהודים ביחד בשכנות טובה מאוד. אם אתה לא יודע, אז לספרו קראו פעם 'ירושלים של מרוקו' כי בזמנים מסוימים בעבר מחצית מאוכלוסיית ה'מדינה' היו יהודים ובהם רבנים דגולים. דע לך שאז המצב הכלכלי והחברתי היה מצוין, היה הרבה כבוד בין המסגד לבית הכנסת. כמו כן דע לך שכאן לא היו מעולם נוצרים, רק שם למעלה (הוא הצביע על הגבעות ממערב לעיר) היו הווילות של הצרפתים והם לא הגיעו לכאן, הם לא ירדו לכאן, שלחו את המשרתים לקניות (גם כיום האזור קרוי הרובע הצרפתי וגרים בו עשירי העיר ומכובדים מסוג זה או אחר; בהמשך למדתי שהכובשים הצרפתים בחרו לגור בנפרד ותמיד ידעו לבחור מקומות עם נוף מרהיב, אדמה טובה להקמת חוות חקלאיות מתקדמות, מזג אוויר נעים, ושם בנו בסגנון אירופי. אצלם הגגות היו תמיד עם רעפים, מה שלא מקובל, עד היום, בבנייה המקומית, שמעדיפה גגות שטוחים. כשנסענו מספרו לקזבלנקה לשדה התעופה, ביום עזיבתנו, הראה לי יוסוף הנהג את שרידי אותם בתי רעפים לאורך הדרך, שלקחה כארבע שעות, שלוש מאות קילומטרים ממזרח למערב), ואז, כאשר עזבתם, אתם היהודים, אין לי מושג למה, העניינים כאן השתנו לרעה, ואתה יודע למה? כי בסך הכול הם היו מלומדים, הם מאוד החשיבו את החינוך והלמידה וזה היה טוב גם עבורנו…

כן, אני יודע שהיו פה ושם גם התנכלויות ליהודים, אבל זה היה מקרים בודדים… האמת היא שאני יודע למה עזבתם, נסעתם לישראל, שם יש לכם מדינה מפוארת שהלוואי עלינו… אינני רוצה לומר דבר רע על המלך כי בסך הכול הוא בסדר וכל הזמן יש שינויים ושיפורים וזה רק לטובה למרות האִטיוּת, ובכל זאת לא הייתה לכם סיבה לעזוב וחבל…".

המונולוג הזה נאמר לאט, בקול שקט, בצרפתית טובה ואפילו טובה מאוד, ברהיטות ובנחרצות, ריח של כנות ואהדה לא מזויפת נדף ממנו. הודיתי על הסיפור והמחמאות, אך לא התאפקתי מלשאול: "האם במקרה אינך 'יהודי סמוי' או קשור ליהודים בדרך כלשהי?".

"לא, אבל מאוד הזדהיתי איתם… אני מניח שהיום כאלמן זקן וערירי יכולתי ליהנות מחברתם וחבל, אבל אלה החיים, מה לעשות".

הבעתי שוב את תודתי העמוקה, לא המשכתי בשיחה, לא רציתי לחטט בפצעים וכדומה. הוא המשיך בדרכו בצעדים אִטיים, גבו התרחק ונמך בתוך חלל ההמולה של השוק. נדמה היה לי שחלמתי בהקיץ… לא, זה היה באמת. במהלך השהות נתקלתי בסיפורים דומים מפיהם של זקנים וזקנות בשוק ובעיר, כאלה שזכרו את התקופה שלפני עזיבת היהודים במהלך העשור השביעי של המאה הקודמת. ברוב המקרים מדובר בזקנים שהיו אז ילדים או נערים ושמעו הרבה מהוריהם שנפטרו.

תשומת לִבּי הוסבה עם הזמן ובזכות ריבוי המגעים והשיחות מהסוג הזה לעובדה בלשנית מהותית: כמעט תמיד מילת המפתח היא עזיבה. לא שמעתי מעולם את המילה גירוש או רדיפה. מִדי פעם שמעתי על עזיבה פתאומית או בריחה וזה תמיד היה מלווה בסימן שאלה. האם מדובר ברצון תת-מודע להימנע מרגשי אשמה או התנצלות? נדמה לי שהתשובה היא שלילית, בעיקר אם מחברים את זה לסיפורים מקבילים של היהודים הישראלים.


תמונה של הספר מיתרי ספרו

סיפור על רבּי בוזמימה וּמזמור התהילים.

בס"ד 

מאת  : שמואל בן-אור אביטל הי"ו אכי"ר.

רבי שמואל בוזמימה היה המורה שלי בבית הספר אם הבנים בספרו עיר הולדתי במרוקו. הוא נהג תמיד לעשן בכיתה, ובין התלמידים היתה ידועה הסיסמא "עלה עשן בְּאַפֹּו." לפעמים גם מושך חזק בְּאָזְנָם של תלמידיו להעניש אותם. והיה לנו מנהג בכל יום חמישי, ללמוד כמה מזמורי תהלים בעל פה, ולדקלם אותם במבטא מדוּיָּק  ובקול רם בכיתה, והתמזל מזלו של שמואל, עבדך הנאמן, ששכח כמה פסוקים מאותו מזמור ארוך ונפלא, באותו יום חמישי של חורף וקור עז בספרו.

רבי בוזמימה מתקרב אלי בצעדים בטוחים המבטיחים עונש למי ששכח את פסוקיו ומזמוריו הקדושים של ספר התהלים שאהבתי מאוד. נחרדתי מאוד מעונשו של רבי בוזמימא המתקרב אלי בצעדים מְאוּיָּמִים, ובעזרתם של כמה מחברי בכיתה, הכינו אותי לעונש המכאיב של הפאלאקה. חבֵרַי השכיבו אותי כשגבּי על הריצפה הקרה, הרימו את רגלי לקצה הספסל וכפתו את עקבי רגלי החשופות בחבל עבה, וקשרו אותי היטב, כַּפּות רגלי חשופות לגבי התקרה, מוכן ומזומן לקבל עלי עול מלכות עונשו של רבי בוזמימה האיום.

להמשיך לקרוא "סיפור על רבּי בוזמימה וּמזמור התהילים."

רֶגָע שֶׁל אֹור בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר אֵם הַבָּנִים

בס"ד

מאת : שמואל בן אור אביטל (אביטבול )

רְצֹונִי לְסַפֵּר עַל חֲוָיָה מְיוּחֶדֶת מִיַּלְדוּתִי בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר אֵם הַבָּנִים בְּצִפְרֹו שֶׁבִּדְרֹום מָרֹוקֹו. הַיָּמִים יְמֵי מִלְחָמָה (1942) וּמָצֹור, בַּלֵּילֹות מְנֹורֹות הַחַשְׁמַל

בְּבֵיתֵנוּ הָיוּ תָּמִיד מְכוּסֹּות בְּמַגָּבֹות עָבֹות לְהַסְתִיר אֶת הָאֹור מֵחַשַׁשׁ הַפְּצָצֹות מֵהַאֲוִּיר עַל בַּתֵּינוּ, שֶׁהָיוּ אָז מִחוּץ לַ"מִלְּלַּאח" שֶׁבֹּו גָּרוּ בִּמְצוּקָה רַבָּה יְהוּדֵי צִפְרֹו.

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵילֹות חָלַמְתִי תָּמִיד עַל יְרוּשָׁלַיִם וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵיךְ לַעֲלֹות לָאָרֶץ

שֶׁלָּנוּ מִמֶּנָּהּ גָּלִינוּ וְלִחְיֹות בַּגָּלוּת הַאֲרוּרָה וְהַאֲרוּכָּה. הִסְתַרְתִּי אֶת עֶרְגָּתִּי בְּקִרְבִּי כְּסֹוד כָּמוּס וּבְמֶרְכָּז כָּל חֲלֹומֹותַי עַל יְרוּשָׁלַיִם הַאֲהוּבָה עָלַי.

הֹורֵינוּ וּמֹורֵינוּ הַיְקָרִים הִסְתִירוּ מֵאִיתָּנוּ עַל הַמִּתְרַחֵשׁ בָּעֹולָם אָז, הִסְתִירוּ מֵאִיתָּנוּ אֶת חֹומְרָת הַמַּצָּב הַמִּלְחַמְתִי שֶׁל עֲרִיצּוּת מֶמְשָׁל וִישִׁי הֶאָרוּר. אָנוּ הַיְלָדִים יָדַעְנוּ מִבְּלִי שֶׁיֹאמְרוּ לָנוּ מַה קֹורֶה בָּעֹולָם. וְחַשְׁנוּ בְּלִיבֵּנוּ מִכָּל מִינֵי סִימָּנִים אֶת הַמַּצָּב, הַמְּנֹורֹות הֶעָטוּפִים בְּמַגָּבֹות בַּלֵּילֹות, בְּגָּדֵינוּ הַשְׁחֹורִים הַמְּסַמְּלִים אֲבֵילוּת וְסָבִיב קַצְוֹותָּם חוּט עָבֶה וְאָדֹום, סֵמֶל הַדָּם, הַפְּשִׁיטוּת הַפִּתְאֹומִיִּים שֶׁל הַ"גּוּם" (עֲרָבִים מוּסְלְמִים קַנָּאִים) שֶׁאוּמְנוּ עַל יְדֵי הַצָּרְפָתִים בְּמֶמְשָׁל וִישִׁי לְהִתְנַפֵּל עַל הַיְּהוּדִים וּלְהָעִיק עָלֵינוּ בִּזְמַנִּים מְסוּיָּמִים, הָיוּ מֵהַסִּימָּנִים שֶׁאָנוּ הַיְּלָדִים הֵבִינוּ דָבָר מִתֹּוך דָבָר מֵאֲלֵיהֶם כִּי מַצָּבֵנוּ קָשֶׁה, לַמְרֹות מַאֲמָּצֵי הַהֹורִים וְהַמֹּורִים וְכַוָּנָתָם הַטֹּובָה לְהַסְתִיר מֵאִיתָּנוּ, וְאָנוּ הַקְּטַנִּים, יָדַעְנוּ, לָמַדְנוּ וְשָׁתַקְנוּ.

חַשְׁנוּ בְּלִבֵּנוּ אֶת הָעֶצֶב וְהַצַּעַר הַגָּדֹול שֶׁאַחֵינוּ בְּאֵירֹופָה נִשְׂרָפִים בַּמַחֲנוֹת וּמְקַדְּשִׁים אֶת שֵׁם הַשֵּׁם בַּרַבִּים מוּל עֹולָם מְאַיֵּים וּמְסוּכָּן, כַּנִּרְאֶה זֹוהֵי הַסִיבָּה לִבְגָּדֵינוּ הַשְּׁחֹורִים עִם הַפַּסִּים הַאֲדוּמִּים כַּדָּם. יָדַעְנוּ זֹאת גַּם בַּשַּׁבָּתֹות אַחֲרֵי קְרִיאַת הַתֹּורָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מְסַפֵּר לַקָּהָל אֶת הַחֲדָשֹׁות מִגֶּרְמָנְיָה הַאֲרוּרָה, וּתְפִילֹּותֵינוּ שֶׁל הַמּוּסָף הָיוּ מַמָּש תַחֲנוּנִים לְאֵל עֶלְיֹון שֶׁלּא יַסְתִיר פָּנָיו יֹותֵר מִדַּי כִּי מִידַּת הַדִּין גֹּובֶרֶת, וְאָנוּ הַקְּטַנִּים יָדַעְנוּ כִּי עֹולָם בְּחֶסֶד יִיבָּנֶה וְסֹוף סֵבֶל עַמֵּנוּ יָבֹוא בִּמְהֵרָה, וְנִזְכֶּה לַעֲלֹות לִירוּשָׁלַיִּם הַקְּדֹושָּׁה בָּבַת עֵינֵינוּ . וְאָנוּ הַיְּלָדִים יָדַעְנוּ, שָׁתַקְנוּ, וּבָכִינוּ. וּתְשׁוּבָתֵנוּ הָיְתָה לִשְׁקֹוד חָזָק בַּלִּימּוּדִים וְזַעֲקָתֵנוּ הַחֲרִישִׁית תִּפְתַח אֶת שַׁעֲרֵי הַתְּפִילָּה, וְאֹויְבֵינוּ לֹא יַצְלִיחוּ לְהַשְׁמִידֵנוּ.

להמשיך לקרוא "רֶגָע שֶׁל אֹור בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר אֵם הַבָּנִים"

סיורים וירטואליים בצפרו

מאת : עינת לוי

סיור וירטואלי ב-360 מעלות עלה לאוויר והפעם ב"אם הבנים", בעיר צפרו שבמרוקו .

אם הבנים היה מרכז קהילתי שכלל בית כנסת, כיתות בי"ס למגוון גילאים ומקצועות, חדר אוכל וגם הייתה חצר פנימית גדולה.

סיור וירטואלי ב-360 מעלות ב"אם הבנים", צפרו , למעבר לסיור לחצו כאן.

סיור וירטואלי ב- 360 מעלות  ב"מלאח" , צפרו , למעבר לסיור  לחצו כאן 

לסיורים נוספים, ראו אתר "מורשת יהדות מרוקו ב-360" , לחצו כאן . 

 

Create a website or blog at WordPress.com ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: