בס"ד

נלב"ע כ"ה באלול ה'תשע"ה (1926-2015)

נולדה בספרו לעזיזה ומשה רובן ע"ה, אחות לשמעון ז"ל ( מהעיר לוד ), סולטנה ז"ל (אשדוד), יצחק ז"ל (אשקלון), חיים ז"ל נפטר בספרו בדמי ימיו, רחל ז"ל (ירושלים ), ג'מילה ז"ל (לוד) ואליס תיבדל"א (אשדוד ).משפחת רובן עסקה במכירת בדים .

חסיבה נישאה בגיל צעיר מאוד לדוד אליהו צרויה ( במקור צירוליא) והביאה עימו לעולם 7 ילדים : אסתר, רותי – רדואה, יהודית – מסודי , חנה, משה, אשר ופנחס.

המשפחה עלתה לארץ בשנת 1956 באוניה "ארצה" לנמל חיפה (שער העליה), חודשיים לפני מבצע קדש, הועברו למעברת שלומי בגבול הלבנון, יש לציין כי העיירה שלומי הייתה באותם ימים גבעה מלאה בפחונים למגורים ללא תנאים סניטריים וללא שירותי בריאות וחינוך.

סופר כי דוד אליהו ביקש מפקידי העליה לגור בחיפה ליד אחותו וחסיבה ביקשה לגור בירושלים ליד אחותה אך פקידי העליה לא היו קשובים לבקשתם, פטרו אותם בהסבר שיקרי כי חיפה וירושלים קרובות לישוב שלומי.

סיפור למופת מזמן העליה:

שהמשפחה ירדה מהאונייה, ניגשו אליהם נציגי הממסד עם פומפות ה- DTT, כדי "לחטא את הילידים", חסיבה ע"ה בעוז רוחה, העבירה את כל הילדים מאחור וצעקה להם שאין להם כל ההרשאה לרסס את משפחתה ושאם הם רוצים שירססו אותה. כל זה נאמר בערבית מרוקאית ובצרפתית בתרגום לעברית על ידי אחת מבנותיה. נציגי הסוכנות פטרו את חסיבה במבטי בוז ומשפטי שטנה על האמא הנבערת שמסכנת את משפחתה. אמא אמיצה ונפלאה שבמעשה זה הצילה את כל משפחתה ממחלת הגזזת הארורה.

 

דוד אליהו צרויה - צירוליא ז"ל
דוד אליהו צרויה – צירוליא ז"ל

בגלל קשיי החיים והפרנסה , יצאה באותם ימים לעבוד בחקלאות ולאחר מכן כטבחית בחדר האוכל של קיבוץ מצובה, מעל 30 שנה בתפקיד. למטבח הקיבוץ הביאה תבשילים מהמטבח המרוקאי: דגים חריפים, סלטים מגוונים ועוד. כל בוקר יצאה עם נץ החמה, עם אוטובוס שהביא אותה לקיבוץ , שישה ימים בשבוע , כל כל עד שעות הצהרים המאוחרות. בבוקר, לכל ילד חיכתה ערימת בגדים, לגן או לבית הספר, נקיים ומכובסים, וכריך לארוחת בוקר שאותו הכין דוד בעלה ע"ה לאחר ששב מתפילת שחרית.

בבית חסיבה הייתה אחראית על הצד הפיננסי, תמיד כילכלה את הבית בדרך מופתית, דאגה ומילאה כל מחסור , מועדי שמחה וחגים הוכנו על ידה בקפידה לפי מסורת משפחת צרויה כנהוג בספרו.

חסיבה,בסיוע ביתה חנה, טיפלה וסעדה את בעלה דוד ע"ה בערוב ימיו ושנותיו אחרונות. למרות שמצב בריאותו היה מורכב, חסיבה לא הסכימה בשום פנים ואופן שבעלה יועבר למסגרות סיעודיות מחוץ לבית. משאלת ליבה הייתה ששניהם ימותו בבית, נהגה לומר לבני ביתה " בעלי היה לצידי 70 שנה , עזר לי בכל עבודות הבית והפרנסה וחלילה לי לא לטפל בו כעת " וכך היה.

חסיבה נפטרה בכ"ה באלול ( יום בריאת העולם ) תשע"ה , 9 לספטמבר 2015, ומקום מנוחתה בבית העלמין בשלומי.

ילדיה חרטו על המצבה : " גידלה אותנו באהבה בשלווה ובעוז – תודה אמא "

תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים
יהי זכרה ברוך