קהילת צפרו / סְפְרוֹ

בס"ד 

מאת  : שמואל בן-אור אביטל הי"ו אכי"ר.

רבי שמואל בוזמימה היה המורה שלי בבית הספר אם הבנים בספרו עיר הולדתי במרוקו. הוא נהג תמיד לעשן בכיתה, ובין התלמידים היתה ידועה הסיסמא "עלה עשן בְּאַפֹּו." לפעמים גם מושך חזק בְּאָזְנָם של תלמידיו להעניש אותם. והיה לנו מנהג בכל יום חמישי, ללמוד כמה מזמורי תהלים בעל פה, ולדקלם אותם במבטא מדוּיָּק  ובקול רם בכיתה, והתמזל מזלו של שמואל, עבדך הנאמן, ששכח כמה פסוקים מאותו מזמור ארוך ונפלא, באותו יום חמישי של חורף וקור עז בספרו.

רבי בוזמימה מתקרב אלי בצעדים בטוחים המבטיחים עונש למי ששכח את פסוקיו ומזמוריו הקדושים של ספר התהלים שאהבתי מאוד. נחרדתי מאוד מעונשו של רבי בוזמימא המתקרב אלי בצעדים מְאוּיָּמִים, ובעזרתם של כמה מחברי בכיתה, הכינו אותי לעונש המכאיב של הפאלאקה. חבֵרַי השכיבו אותי כשגבּי על הריצפה הקרה, הרימו את רגלי לקצה הספסל וכפתו את עקבי רגלי החשופות בחבל עבה, וקשרו אותי היטב, כַּפּות רגלי חשופות לגבי התקרה, מוכן ומזומן לקבל עלי עול מלכות עונשו של רבי בוזמימה האיום.

להמשיך לקרוא "סיפור על רבּי בוזמימה וּמזמור התהילים." ←

בס"ד

מאת : שמואל בן אור אביטל (אביטבול )

רְצֹונִי לְסַפֵּר עַל חֲוָיָה מְיוּחֶדֶת מִיַּלְדוּתִי בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר אֵם הַבָּנִים בְּצִפְרֹו שֶׁבִּדְרֹום מָרֹוקֹו. הַיָּמִים יְמֵי מִלְחָמָה (1942) וּמָצֹור, בַּלֵּילֹות מְנֹורֹות הַחַשְׁמַל

בְּבֵיתֵנוּ הָיוּ תָּמִיד מְכוּסֹּות בְּמַגָּבֹות עָבֹות לְהַסְתִיר אֶת הָאֹור מֵחַשַׁשׁ הַפְּצָצֹות מֵהַאֲוִּיר עַל בַּתֵּינוּ, שֶׁהָיוּ אָז מִחוּץ לַ"מִלְּלַּאח" שֶׁבֹּו גָּרוּ בִּמְצוּקָה רַבָּה יְהוּדֵי צִפְרֹו.

עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵילֹות חָלַמְתִי תָּמִיד עַל יְרוּשָׁלַיִם וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵיךְ לַעֲלֹות לָאָרֶץ

שֶׁלָּנוּ מִמֶּנָּהּ גָּלִינוּ וְלִחְיֹות בַּגָּלוּת הַאֲרוּרָה וְהַאֲרוּכָּה. הִסְתַרְתִּי אֶת עֶרְגָּתִּי בְּקִרְבִּי כְּסֹוד כָּמוּס וּבְמֶרְכָּז כָּל חֲלֹומֹותַי עַל יְרוּשָׁלַיִם הַאֲהוּבָה עָלַי.

הֹורֵינוּ וּמֹורֵינוּ הַיְקָרִים הִסְתִירוּ מֵאִיתָּנוּ עַל הַמִּתְרַחֵשׁ בָּעֹולָם אָז, הִסְתִירוּ מֵאִיתָּנוּ אֶת חֹומְרָת הַמַּצָּב הַמִּלְחַמְתִי שֶׁל עֲרִיצּוּת מֶמְשָׁל וִישִׁי הֶאָרוּר. אָנוּ הַיְלָדִים יָדַעְנוּ מִבְּלִי שֶׁיֹאמְרוּ לָנוּ מַה קֹורֶה בָּעֹולָם. וְחַשְׁנוּ בְּלִיבֵּנוּ מִכָּל מִינֵי סִימָּנִים אֶת הַמַּצָּב, הַמְּנֹורֹות הֶעָטוּפִים בְּמַגָּבֹות בַּלֵּילֹות, בְּגָּדֵינוּ הַשְׁחֹורִים הַמְּסַמְּלִים אֲבֵילוּת וְסָבִיב קַצְוֹותָּם חוּט עָבֶה וְאָדֹום, סֵמֶל הַדָּם, הַפְּשִׁיטוּת הַפִּתְאֹומִיִּים שֶׁל הַ"גּוּם" (עֲרָבִים מוּסְלְמִים קַנָּאִים) שֶׁאוּמְנוּ עַל יְדֵי הַצָּרְפָתִים בְּמֶמְשָׁל וִישִׁי לְהִתְנַפֵּל עַל הַיְּהוּדִים וּלְהָעִיק עָלֵינוּ בִּזְמַנִּים מְסוּיָּמִים, הָיוּ מֵהַסִּימָּנִים שֶׁאָנוּ הַיְּלָדִים הֵבִינוּ דָבָר מִתֹּוך דָבָר מֵאֲלֵיהֶם כִּי מַצָּבֵנוּ קָשֶׁה, לַמְרֹות מַאֲמָּצֵי הַהֹורִים וְהַמֹּורִים וְכַוָּנָתָם הַטֹּובָה לְהַסְתִיר מֵאִיתָּנוּ, וְאָנוּ הַקְּטַנִּים, יָדַעְנוּ, לָמַדְנוּ וְשָׁתַקְנוּ.

חַשְׁנוּ בְּלִבֵּנוּ אֶת הָעֶצֶב וְהַצַּעַר הַגָּדֹול שֶׁאַחֵינוּ בְּאֵירֹופָה נִשְׂרָפִים בַּמַחֲנוֹת וּמְקַדְּשִׁים אֶת שֵׁם הַשֵּׁם בַּרַבִּים מוּל עֹולָם מְאַיֵּים וּמְסוּכָּן, כַּנִּרְאֶה זֹוהֵי הַסִיבָּה לִבְגָּדֵינוּ הַשְּׁחֹורִים עִם הַפַּסִּים הַאֲדוּמִּים כַּדָּם. יָדַעְנוּ זֹאת גַּם בַּשַּׁבָּתֹות אַחֲרֵי קְרִיאַת הַתֹּורָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מְסַפֵּר לַקָּהָל אֶת הַחֲדָשֹׁות מִגֶּרְמָנְיָה הַאֲרוּרָה, וּתְפִילֹּותֵינוּ שֶׁל הַמּוּסָף הָיוּ מַמָּש תַחֲנוּנִים לְאֵל עֶלְיֹון שֶׁלּא יַסְתִיר פָּנָיו יֹותֵר מִדַּי כִּי מִידַּת הַדִּין גֹּובֶרֶת, וְאָנוּ הַקְּטַנִּים יָדַעְנוּ כִּי עֹולָם בְּחֶסֶד יִיבָּנֶה וְסֹוף סֵבֶל עַמֵּנוּ יָבֹוא בִּמְהֵרָה, וְנִזְכֶּה לַעֲלֹות לִירוּשָׁלַיִּם הַקְּדֹושָּׁה בָּבַת עֵינֵינוּ . וְאָנוּ הַיְּלָדִים יָדַעְנוּ, שָׁתַקְנוּ, וּבָכִינוּ. וּתְשׁוּבָתֵנוּ הָיְתָה לִשְׁקֹוד חָזָק בַּלִּימּוּדִים וְזַעֲקָתֵנוּ הַחֲרִישִׁית תִּפְתַח אֶת שַׁעֲרֵי הַתְּפִילָּה, וְאֹויְבֵינוּ לֹא יַצְלִיחוּ לְהַשְׁמִידֵנוּ.

להמשיך לקרוא "רֶגָע שֶׁל אֹור בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר אֵם הַבָּנִים" ←