בספרי זה אספתי עיונים שונים שלמדתי וקבלתי על מכמני האותיות של לשון הקודש, ובחיבורים עמוקים על מה שצפון בשפה העשירה שהנחילו לנו חכמינו ואבותינו בדורות שעברו, כדי שנהיה ראויים להעמיק מעט במורשה המפוארת שלנו.
הספר בנוי ממאמרים שכתבתי בזמנו המנסים לחקור וללמוד יותר את את מסתרי שפתנו ואותיותינו בשפה ברורה ובנעימה קדושה ליודעי חן, חכמתנו הפנימית.
וכן כתיבה בצורות שונות של שירה והצצה בין החרכים להביע ולהוציא לאור את מה שחבוי בתוככי האותיות ומה שהאותיות מספרות לנו כגון בהקדמת הזוהר של רב המנונא סבא המצורפת בספר. אני תקוה שהקורא המעיין בעין טובה ולב טוב בספר זה, ידע להבחין ולדעת את מה שלמדנו בנעורינו מאבותינו ואמהותינו באותה עיירה נפלאה צפרו במרוקו הידועה בשמה החביב "ירושלים הקטנה".
ברוך מי שאמר והיה העולם שזיכני לחדש ולו במעט מנסתרי תורתנו הקדושה, אמן.
כשאני זוכר את אבּא משה יקיר לבי ומרכז חיי, אני רואה אותו תמיד כאדם ענו ושלו בהליכותיו הצנועות. בהתמדתו ותמימותו הטהורה לעשות תמיד את רצון בוראו, תמיד לחש בדממה, ולא הִרְבָּה במילים. כל הזמן ניסיתי לנחֵש מה הוא לוחש, רק תיארתי בלבּי שזֹאת היתה דרכו המיוחדת להיות קשור ודבוּק לבּורא בכל מחשבותיו ומעשיו היומיומיים. ממנו למדתי תמיד לדבּר רק כשיש צורך בכך, ואם לאו מוטב לשתוק. השתיקה היתה מקור כל מעייניו.
היו לו עיניים יפות וחודרות פנימה כאילו ידע מה אני חושב, ותמיד הבין ללבי כנער חוקר מתבגר. הוא היה מנקה את אזני ומקצץ את ציפורני, ומכין אותי בכל יום ששי אחה"צ לקראת השבת שאהיה נקי בגופי רוחי ונשמתי, מוכן ומזומן לקבל את פני שבת המלכה. הוא היה מעיר אותי מתרדמתי לתיקון חצות, וסליחות בימים הנוראים.
הוא היה נדיב ברוחו וליבו והתמיד בהכנסת אורחים, וגם חגגנו בסעודות טעימות עם הרבה אורחים ועושה הילולא לחגוג את סיום קריאת ספר הזוהר הקדוש, שתמיד היה מְעַיֵּן בו בשמחה רבּה. הוא היה מקיים מתן בסתר ובתמימות טהורה. הוא גם היה תמיד דוגמא מעשית בחיי לצדק אנושי בין אדם לחברו.
בהיותי צעיר לימים בבית אימא חנּה יקירתי, היא נהגה תמיד ללחוש לי בְּרַכּוּת אימהית את המילים הבאים: "אם כל מי הים שבעולם ייהפכו לדיו, ואם כל העצים שבעולם ייהפכו לעֵטִים, ואם השמים והארץ ייהפכו לנייר, אינני יכולה להביע או להגדיר את אהבתי אליך, בני יקיר לבּי, אי אפשר לי לומר לך את אהבתי במילים".
משפחת אביטבול בצפרו , משה עמרם , חנה רובידה , רפאל ושמואל
אני זוכר באותו יום גורלי שהתחמקתי מהבית בעודי נער רך בשנים, אותו בוקר אבא עורר אותי משנתו לקום להתפלל, ואמרתי לו שֶׁאָבֹא עוד מעט לבית הכנסת, כן, את חטאי אני מזכּיר היום, שִׁקּרתי לו, כדי שלא יֵדע את תכניתי הסודית לעלות לארץ, הוא חייך אלי אותו חיוך מסתורי, שנתן לי להבין שאולי, אולי הוא באמת יודע וחש את סודי הכמוס.
יצאתי מהבית בשקט בברכת אימא, ישר לבאב למקאם לקחת את האוטובוס לעיר פאס, ומשם להמשיך לעיר תאזא, בתקוה ששם אוכל למצוא את "מבריחי הילדים" לאלגּיר, ולמרסיי, ולחיפה. עליתי לאוטובוס וחששותי עמדי, אולי באמת אימא חנה יודעת את סודי ותעקוב אחרי ולהחזיר אותי לבית, והאמת היא, את אשר יגורתי בא לי.
הגעתי לפאס לאחר נסיעה של כעשרים דקות, והלכתי לבית הדודה שם כדי לנוח ולאכול ארוחת צהרים. ורק הגשתי את המטעמים שאני אוהב לפי, והנה אימא חנה נכנסת כמו רוח סערה כדי להחזיר אותי לסופרו, אמנם נתנה לי לאכול את המטעמים, ומיד לקחה אותי בחזרה לסופרו הקטנה, לאכזבתי הגדולה.
בדרך חזרה חשבתי עמוק על הכשלון הזה, והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אהיה יותר זהיר, ולשמור את תכניתי בסוד ולחשוב בשקט בתוך תוכי, כי חששתי, שלאימא חנּה הרחומה שלי, יש כישרון נדיר לחוש ולדעת, ואפילּוּ להריח את מחשבותי. אז נזהרתי יותר במחשבתי בדיבורי ובמעשי.
ואכן בפעם הבאה הצלחתי מיד לנסוע לתאזא מיד אחרי הגיעי לפאס, ובדרכים עקלקלות הגעתי לארץ ישראל ולירושלים משאת נפשי מדורי דורות. אבל זהו סיפור בפני עצמו לפעם אחרת.
אבל היתה לי הפתעה יוצאת מן הכּלל ומרגּשת מאוד. כשישבתי באוטובוס, הסתכלתי דרך החלּון כדי לוודא שאמא חנה לא עוקבת אחרי. אני רואה את סבא היקר אליהו יעקב עם המשענת שלו, נכנס דרך השׁער של באב למקאם מתקרב אל האוטובוס, ונותן לי סימן בידו על פיו לשמור על השקט הנפשי שלי, כשהגיע ליד החלון פתחתי את החלון והסבא היקר נתן לי כמה מטבעות, ולחש, שמואל שמואל, כשתגיע לירושלים הקדושה תתן לעניי העיר את המטבעות האלה, הוא אמר את זה בחיוך ושלות נפש גדולה.
סבי רבי אליהו אביטבול זצ"ל
עתה ידעתי שסבא אליהו יעקב, אבא מארי משה עמרם, ואמא חנּה רובידא, אכן יכולים מּמּש להריח את המחשבות שלי, מָה־רַבּוּ מַעֲשֶֹיךָ ׀ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִֹיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ: תהלּים קד. כד. כולּי מלא הודאה עמוקה לבורא העולם, שנתן לי לבוא לעולם בתוך משפחת אצילים, רוחניים ברוחם ובנשמתם, אשר הרעיפו עלי את אהבת אלהים, אהבת ישראל, ואהבת האדם, החביב שנברא בצלם. לבי היה מלא על כל גדותיו משמחה עילּאית, ואז ידעתי בודּאוּת שדרכי תהיה צלחה, ובעזרת השם והשגחתו יתברך, אגיע למחוז חפצי בשלום, ירושלים, עיר הנצח הקּרושה. ואכן הגעתי לירושלים בריא ושלם לאחר תלאות רבות בדרך, שלא כאן המקום לעמוד עליהם.
עוד סיפּור קצר על אימא חנה. באחד הביקורים שלי מפריז, העזתי עוד פעם לומר לאימא, שבנסיעות והלימודים שלי מצאתי את מספר הטלפון הישיר של האלהים. ובחיוכה וחכמתה השיבה לי בקיצור לענין, שהיא כבר מצאה את מספר הטלפון הישיר של האלהים לְפָנַי. איך אמא? שאלתי? והשיבה לי תשובה קצרה וקולעת, "ההוכחה שלי, היא, שהבאתי אותך לחיים האלה". כך, אימא חנּה השיבה לי בלשון פשוטה ליהירותי.
אני זוכר עוד סיפור נהדר על אבא משה אשר הדריך אותי בצניעות מופלאה. אף פעם לא ראיתי אותו כועס או מרוגז. מבטו החודר הביע מֶסֶר בָּרוּר בדומיָּה עמוּקה, ותמיד הבנתי מה רצונו, ואשר קיימתי באהבה וכִבּוּד אב ויראת השם.
יום אחד אחרי שבאתי הביתה מבית הספר "אם הבּנים", למדנו על שלמה המלך, החכם מכל האדם, ואיך הגיע לחכמתו הגדולה. בחלומו, אלהים שאל את שלמה בספר מלכים א. פרק ג. בפסוקים הבאים:
אמרתי לאבא כי התרגשתי מאוד מהסיפור של שלמה המּלך, שבקש בחלומו חכמה ותבונה להנהיג ו"לִשְׁפֹּט אֶת־עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה", והבּורא נתן לו לֵב חָכָם וְנָבוֹן. שאלתי את אבא משה, למה הבּורא נתן חכמה רק לשלמה? ולמה לא לי לשמואל? מה ההבדל שיש ביני לבין המלך שלמה? אבא ראה שאני רציני ונרגש מאוד בשאלתי, ואמרתי אליו בתמימותי, גם אני רוצה לקבל חכמה מהבּורא.
אמר לי אבי יקירי, שמואל שמואל, גם לך יתן הבורא חכמה ותבונה, עתה, שאתה יודע את הסיפור, תוכל בדיוק גם אתה לבקש מהאלהים שיתן לך חכמה ותבונה להבין ולדעת את הבּורא. כּאשר יבוא הבּורא בחלומך, אתה תדע מה לשאול ואיך לבקּש, וכמו שלמה בשעתו, גם אתה שמואל יקירי, תקבל בחיים שלך, חכמה ותבונה לחקור ולהבין את סודות הבּריאה והיקום כולּו.
דבריו של אבא הרגיעו אותי, ומאז, בכל לילה, כשאני מתכונן לישון אני מְשַׁנֵּן בלבי פנימה, שאם הבּורא יבוא אלי בחלום, וישאל אותי מה אני רוצה בחיים האלה? גם אני, כשלמה בשעתו, אענה בוודאוּת, ובלב תמים, אני רוצה חכמה תבונה ודעת כדי להבין ולדעת את סודות הבריאה הצפונים במורשתנו המפוארה.
באבּא מארי משה היתה הַקְרָנָה אלוהית בהירה, עָנָו בדבריו צנוּע בכל מנהגיו היומיומיים. הוא תרם הרבה להתפתחותי הרוחנית בחיינו החברתיים בעירנו הנפלאה צפרו במרוקו. למדתי ממנו חכמת חיים מעשית, במחיצתו האצילה גדלתי וינקתי מרוחו העשירה והדרת פניו הזוהרים.
ר' משה עמרם בתפילה בכותל המערבי
יהי נא ספורי זה מוקדש לנשמתם הטהורה. אמן.
ע"ה שמואל בן-אור אביטל הי“ו אכי"ר, בולדר, קולורדו – ארצות הברית.
ערב ראש השנה תשס"ח, (תהיה שנת סוד חכמה) – Sept 11, 2007
הודעה קצרה:
אם מישהו מהדור הצעיר במשפחתנו הענֵפה ירצה לדעת יותר על עבודתי ונסיעותי בעולם,
אני מזמין אתכם לבקר בשני האתרים, וגם של בית האולפנא שלי בארצות הברית לקרוא
מאמרים מענינים וגם לראות כמה קליפים טובים . שמואל.
Samuel Ben-Or Avital, Le Centre du Silence.
P.O. Box 745. Lafayette, CO 80026-0745 – Ph: 303. 661-9271
בהיותי צעיר לימים בבית אימא יקירתי, נהגה תמיד ללחוש לי בְּרַכּוּת אימהית את המילים הבאים:
"אם כל מי הים שבעולם ייהפכו לדיו, ואם כל העצים שבעולם ייהפבו לעֵטִים,
ואם השמים והארץ ייהפכו לנייר, אינני יכולה להביע או להגדיר את אהבתי אליך,
בני יקיר לבּי, אי אפשר לי לומר לך את אהבתי במילים"
משפחת אביטבול בצפרו , משה עמרם , חנה רובידה , רפאל ושמואל
דרכה המיוחדת של אימא ואהבת המשפחה שלה הִרְשִימוּ אותי עמוקות והשפיעו עלי הרבה מברכת אהבתה. מאז ומתמיד אינני יכול להגביל את כוח האהבה או להביעו במילים, אבל לחיות את האהבה הזאת ולהביע את כוחה תמיד מעבר ליכולתי או להעיז להגדירה.
לעולם לא אשכח את צורת ההבעה של אימא והשפעת אהבתה הרוחנית עלי לא הייתי מוּדּע אז עד כמה המילים של אימא היו כה מושרשים עמוק בתרבות שלנו. מאוחר יותר גליתי את המקור של צורת הבעתה בעיונים שלי בשיר השירים רבה, וגם ממקור אחר באקדמות שהיינו נוהגים לשיר בחג השבועות.
בקראי את מאמרו של רבי אליעזר נשארתי המוּם וצמוד למקומי וזמני המוגבל. שמחתי בלבּי, עד כמה אימא היתה קשורה וידענית במורשתנו היהודית.
אימא היקרה חנה רובידא, בת שמחה בת הרב אבא אלבאז זצ“ל, רב גדול ומורה צדק עשרות בשנים כדיין ופוסק בעירנו צפרו המהוללה. מצד אימא חנה רובידא הרחומה והאהובה למשפחת זקרי הברוכה ברבנים, סופרים, משוררים ומקובלים בעלי הלכה ושררה ואהובים על הציבור. אימא היקרה היתה מצאצאיה של משפחת אלבאז ממנה צמח וגדל הגאון המהולל המקובל והמשורר הידוע בספריו ושיריו הרמ"א רבי רפאל משה אלבאז זצוק"ל. ממשפחת זקרי יצאו תלמידי חכמים גדולים ומקובלים בעלי חזון כמו בעל ספר החרדים רבי אליעזר אזכרי זצ“ל שהיה ממקורביו של האר“י, מהרח“ו רבי חיים וויטאל והרמ“ק רבי משה קורדובירו זצ“ל בצפת עיר המקובלים בזמנו.
סבא של מרת חנה רובידה ע"ה , הרה"ג אבא אלבז זצ"ל
בדורנו הנבוך, המבוּלבל והמקולקל בו אנו חיים היום, אני מרגיש נחיצות פנימית ורוחנית מיוחדת, לומר גם אני ולהצהיר את ההד המיוחד של המילים המופלאות ששמעתי מפי אימא בילדותי במרוקו.
אם כל מי הים שבכל הימִּים בעולם כולו ייהפכו לדיו, וכל העצים לעטים, וכל השמים והארץ לנייר, גם אני לא יכול לומר או להביע בשום פנים ואופן את עיקר עומק נשמתי, וייחודו יתברך האדיר והנאור. ואינני מתייהר אפילו להבין את עומק החיים והמסתורין של הבריאה, דבר אחד למדתי, שכל מחשבותי ומעשי כולם מכוונים להשיג את ייחודו יתברך ולהתקרב אל האור העליון הנותן לנו הוויה טובה ומטיבה, ולהשתוות אל אורו הגדול להיות גם אני הקטן טוב ומטיב במעשי ובמחשבותי תמיד כדי לעשות את רצונו יתברך תמיד.
בַּקָּשָתי שתמיד אני מכוון את עבודתי הרוחנית תמיד סובבת סביב תפילתי החרישית בדממה קדושה:
יהי רצון מלפניך אדוני אלוהי ואלוהי אבותי, אנא אלי שמרני וחזּק את רוחי ונשמתי,
להיות תמיד שפוּי בלבּי ובהוויתי בתוך טירוף הדעת של העולם הזה הבלתי מאוּזן כביכול.
אנא אהובי, בוראי ויקיר לבּי, תן בלבּי חוזק ואומץ רוח לעשות רצונך בלבב שלם,
בהצנע לכת והשתוקקות טהורה להדּבּק בבורא, ולהדריכני תמיד בדרכך הטובה
בכל מחשבותי ומעשי.
אני מאמין באמונה שלמה בעוצמת הגבורה וההשפעה של האור העליון,
כדי להשתמש ברצונך הטוב והמטיב לטובת כל הבריאה כולה.
תודתי העמוקה לָךְ אימא חנּה, יקירתי ורחומתי, שהענקת לי מטוּבֵך ויופיֵך הרוחני בהיותי נֶטָע רך ותמים. זכותֵך וזכוּת אבותינו ואמהותינו תעמוד לי תמיד בדרכי העולם הזה ובכל העולמות.
רבי שמואל בוזמימה היה המורה שלי בבית הספר אם הבנים בספרו עיר הולדתי במרוקו. הוא נהג תמיד לעשן בכיתה, ובין התלמידים היתה ידועה הסיסמא "עלה עשן בְּאַפֹּו." לפעמים גם מושך חזק בְּאָזְנָם של תלמידיו להעניש אותם. והיה לנו מנהג בכל יום חמישי, ללמוד כמה מזמורי תהלים בעל פה, ולדקלם אותם במבטא מדוּיָּק ובקול רם בכיתה, והתמזל מזלו של שמואל, עבדך הנאמן, ששכח כמה פסוקים מאותו מזמור ארוך ונפלא, באותו יום חמישי של חורף וקור עז בספרו.
רבי בוזמימה מתקרב אלי בצעדים בטוחים המבטיחים עונש למי ששכח את פסוקיו ומזמוריו הקדושים של ספר התהלים שאהבתי מאוד. נחרדתי מאוד מעונשו של רבי בוזמימא המתקרב אלי בצעדים מְאוּיָּמִים, ובעזרתם של כמה מחברי בכיתה, הכינו אותי לעונש המכאיב של הפאלאקה. חבֵרַי השכיבו אותי כשגבּי על הריצפה הקרה, הרימו את רגלי לקצה הספסל וכפתו את עקבי רגלי החשופות בחבל עבה, וקשרו אותי היטב, כַּפּות רגלי חשופות לגבי התקרה, מוכן ומזומן לקבל עלי עול מלכות עונשו של רבי בוזמימה האיום.
