נלב"ע ט"ז שבט תש"ע (1924-2010)
נולדה בעיר צפרו בשנת תרפ"ד (1924) בת זקונים למכלוף לוי (למקדאם כ'לאל) ולפרחה לבית (עוליאל), אחות למימון, רבקה, עזיזה, סולטנה, אברהם, ביידה ויצחק.
אביה "למקדאם כלאל" היה מראשי קהילת ספרו, שימש ראש חברת אליהו הנביא וראש החברה קדישא, ועסק כל חיו בזיכוי הרבים, במתן בסתר ובעזרה לנזקקים, בין היתר פעל לאיסוף וחלוקת מצרכי מזון לנזקקים, ניהל טכסי ברית מילה ובר מצווה בבתי הכנסת ובבתי השמחות, העיר את בני הקהילה לאמירת סליחות, עסק במצוות חסד של אמת ועוד…
כמו אחיה ואחיותיה הבוגרים, הושפעה רבות מפועלו הרב של אביה, שהיה מופת לעשיה ציבורית ועודד את ילדיו לסייע לו בפעילותו הרבה בקהילה. בדרך זאת הטמיע בהם יסודות של מוסר יהודי ומסורת ישראל, הקנה להם ערכים מוצקים של אהבה, כבוד ועזרה לזולת, עודד אותם לקיים מצוות מתן בסתר וחסד של אמת.
כמו רבות מבנות דורה, בילתה בנעוריה שעות רבות בלימוד מלאכות עקרת הבית (תפירה, סריגה, רקמה, בישול, אפיה וכד') בבית אימה או אצל אחיותיה הבוגרות והשלימה את הכשרתה בחונכות (פֶלְמְעֶלְמָה) אצל דודות וקרובות משפחה בוגרות.
בשנת תרצ"ז (1937) נישאה ליצחק לוטטי (בן עלי) בנם של אליהו לוטטי וסתריה לבית חמו. עקב גילה הצעיר נהגה במהלך השנים הראשונות לאחר נישואיה, לשהות במשך שעות היום בבית חמותה או "פֶלְמְעֶלְמָה" ולשוב ללינת הלילה בבית הוריה. ורק בחלוף השנים זכתה לחדר משלה בביתם של הורי בעלה, בהמשך נולדו הבנות עליזה ורינה, הבנים יוסף, אליהו ומכלוף ולאחר מכן בת נוספת, פאני.
רעיון העליה לארץ ישראל לא קסם לה מתחילתו. עקב חששה מהצפוי לילדיה הרכים בארץ חדשה שבה שררו מלחמה וצנע, מהריחוק והניתוק מאחיה ואחיותיה שעימם הייתה קשורה בקשר הדוק ורתיעתה מהבדידות שתהיה מנת חלקה בחיים בארץ. אך חרף מחאתה והתנגדותה הנמרצת, נכנעה לבסוף להכרעתו של רב הקהילה דוד עובדיה זצ"ל, שפסק שעליה לציית לבעלה ולעלות עם ילדיה לארץ ישראל. וכך היא נאלצה בשנת תשט"ו (1955) לצאת לדרך בעל כורחה ובאי רצון גלוי.
משפחתה המורחבת (כולל הורי בעלה) היו חלק מ "קבוצת רכישה" שכללה עשרות משפחות מהעיר ספרו ופס, אשר רכשו בכספם משק חקלאי שנבנה במושב יד רמב"ם, המשק כלל שטח חקלאי, לול לעופות, רפת ובית מגורים. מיד בהגיעם לארץ השתכנו כל בני המשפחה בבית שבמושב ושם גם נולדו לה שני בנים נוספים מתתיהו (מתי) ומשה.
הבשורה המרה על מותו הטראגי של אחיה האהוב יצחק לוי ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים קשה במרוקו בשנת 1958 ותהליך האבל הקשה שחוותה עקב כך, העמקת תחושות הבדידות והניתוק ממשפחתה, ואי שביעות הרצון מחייה כאישה צעירה שחולקת מרחב מחיה צפוף עם הורי בעלה, גרמו למשבר נפשי שהוביל להחלטה לעזוב את המושב בשנת תשכ"ב (1962) ולהעתיק את מגורי המשפחה לבית צנוע ברמלה הסמוכה, שם חשה הקלה, זכתה למעט שלווה, החלה להתרכז בטיפול בילדיה והייתה דמות דומיננטית בחינוכם, דאגה להקנות להם ערכים לפי רוחה ולעודד אותם לרכוש השכלה וללמוד מקצוע, ולא חדלה ממאמציה עד שכל ילדיה עמדו איתן על רגליהם והקימו את ביתם.
למרות החיים הקשים שחוותה, היא יצגה באישיותה המיוחדת שילוב של ערכי מסורת לצד חיי קידמה ומודרנה, והביאה לידי ביטוי את תכונותיה האצילות כגון: צניעות, הגינות ויושרה, אהבת חינם, עזרה לזולת ונתינה אין סופית. היא אימצה את מורשת אביה כדרך חיים והחלה לעסוק בפעילות קהילתית התנדבותית ענפה ללא קבלת כל תמורה, כגון: טהרת נשים וחסד של אמת, שימשה בלנית במקווה טהרה לנשים, דאגה למתן בסתר לאנשים עניים, לתמיכה כספית קבועה לישיבות ובתי מדרש, אספה וחילקה בגדים ולעיתים גם דברי מזון ומאפים לילדים עניים, תמכה בקביעות בילדיה היתומים (של שכנתה שנפטרה) והיתה מזמינה אותם לסעוד על שולחנה לעיתים קרובות או שנהגה להעביר לביתם דברי מזון ומאפים שהכינה, גם לאחר מות בעלה הקפידה להמשיך לארח בקביעות שיעורי קריאת הזוהר בימי שבת ומועד, ועוד…
בערוב ימיה, נהגה להטיף לילדיה בכל הזדמנות על החשיבות של עזרה לזולת, צדקה לעניים, מתן בסתר וכד' ודחקה בהם לשמור על מורשת האבות ולהנחילה לילדיהם.
כאשר חשה ששעתה קרבה, קיבצה את כל בני משפחתה והציגה בפניהם את צוואתה האחרונה ואף השאירה לבנותיה הנחיות והוראות מתאימות לטיפול בענייניה האישיים.
ביום שבת ט"ו בשבט תש"ע (30/1/2010) חשה ברע במשך כל היום ועל אף שמצבה הלך והחמיר, אסרה על כל השוהים במחיצתה להזעיק עזרה מחשש לחילול השבת, רק לאחר צאת השבת הסכימה שיזעיקו את מד"א שפינה אותה בבהילות לבי"ח שם נפטרה כעבור מספר שעות.
היא תיזכר לעד כאשת חייל, דמות מופת, אצילת נפש, דעתנית ונערצת.
ת. נ. צ. ב. ה.
