קהילת צפרו / סְפְרוֹ

נלב"ע ד' אב התשי"ח (1920-1958)

נולד בעיר ספרו בשנת תר"פ (1920), צעיר הבנים למכלוף לוי ולפרחה לבית עוליאל, אח למימון, רבקה, עזיזה, סולטנה, אברהם, ביידה ואסתר. אביו, "למקדאם כלאל" היה מראשי קהילת "ספרו", שימש ראש חברת אליהו הנביא וראש החברה קדישא, ועסק כל חיו בזיכוי הרבים, במתן בסתר ובעזרה לנזקקים.

הוא גדל כבן לאחת המשפחות המכובדות בעיר "ספרו" והיה גבר נאה, בעל קסם אישי נדיר, תבונה וחוכמת חיים.    הופעתו הקרינה אצילות סגנון ויוקרה, בטחון עצמי ושקט נפשי והוא נודע כבעל חוש צדק מפותח, דעות ליברליות שהקדימו את זמנם, חוש הומור, שמחת חיים ואהבת חיים.

בתכונותיו ובאישיותו המיוחדים הוא גילם דמות מופת, היה אהוב ונערץ על כל מכריו ובני משפחתו, בָבָת עֶינָן של אחיותיו ומקור לגאוותן והערצתן, קשור אליהן בכל נימי נפשו ומסור להן בכל מאודו. חיבתו לזולת, רגישותו, נדיבותו ורוחב ליבו היו שם דבר והוא נודע בנכונותו להטות כתף, לתמוך ולעזור לבני המשפחה ולכל מי שנזקק לעזרה.

הוא אהב את החיים הטובים, תמיד הקרין על סביבתו שמחה ובדיחות דעת ולשונו שפעה הומור ושנינות.   לעיתים תכופות נהג לקיים מפגשים חברתיים בביתו או בבוסתנים שברחבי העיר, נהנה לארח ידידים ובני משפחה ולפנק אותם במעדנים ובמטעמים מיוחדים שבישל ורקח במו ידיו.

הוא טיפח חוג ידידים רחב שעליו נמנו הטובים שבבני הקהילה, כולם בקשו את קרבתו ואהבו לבלות בחברתו.   הוא היה אבן שואבת לאחייניו, שאף שהיו צעירים ממנו בשנים, נשבו בקסמי אישיותו ובדעותיו המתקדמות, ראו בו מודל לחיקוי, זכו להבנתו, מצאו אצלו אוזן קשבת ונהנו מחברתו ומעצותיו.

בשנת 1939 נשא לאישה את סתריה בת בכורה לאהרון טובלי ולחנה לבית עוליאל, הוא פינק אותה וחלק עמה את מנעמי החיים, העתיר עליה מכל טוב והרעיף עליה אהבה אין קץ. לצידה חווה שנים מעטות של אושר ועדנה ויחד זכו להביא לעולם שבעה ילדים. שמואל, יקוט, פאני, קמיל, מכלוף, ענת (Huguette) ורפאל.

הוא טיפח ופינק את בניו ובנותיו, הרעיף עליהם מתנות, תפנוקים, שפע ורווחה. חינך אותם על ערכי מוסר וצדק, נטע בהם שאיפה להישגיות ולמצוינות ודחק בהם ללמוד ולרכוש השכלה. את שמואל בכורו הועיד ללימודי רפואה (דבר שמימושו נמנע עקב מותו בטרם עת).

בתחילת דרכו, הועסק בבסיס צבאי אמריקאי ב- Port Lyautey שבו היה שוהה במהלך כל ימות השבוע ובסופי השבוע היה שב לביתו כשידיו עמוסות במתנות, פינוקים ודברי מותרות שאותם העניק ברוחב לב  לילדיו ולבני משפחתו.  בהמשך עזב את עבודתו והחל לסייע לאחיו הבכור מימון לוי ז"ל, שעסק במסחר סיטוני של גרעיני תבואה ומצרכי יסוד.

ביום ד' באב התשי"ח (21/7/1958), התלווה לנהג מקומי שהוביל משאית חדשה שזה עתה נרכשה עבור העסק של אחיו. בעת שעשו את דרכם לעיירה Imouzzer  הם נקלעו לתאונת דרכים חזיתית קשה והוא נהרג במקום.   נהג המשאית שישב לצידו שרד את התאונה ויצא ללא פגע.

צעיר מאוד היה, במיטב שנותיו ובשיא פריחתו כאשר נגדעו חיו בחטף.   הידיעה על מותו הטראגי הכתה בהלם את בני משפחתו, את חבריו ומכריו ותחושה של יגון ואבל כבד אפפה את כל העיר.  האובדן הקשה של דמותו הדומיננטית והאהובה, נגע לליבם של כל בני הקהילה וכולם נזעקו ובאו ללוות אותו בדרכו האחרונה ולהביע את כאבם וצערם.

רעייתו וילדיו מיאנו להתנחם והמשיכו לבכות את מותו גם בחלוף שנים רבות.  הטראומה הקשה שחוו הותירה בהם חותם לכל ימי חייהם והשפיעה רבות על אופיים, עתידם וגורלם.

דמותו המיוחדת נותרה חקוקה לעד, בליבם של מוקירי זכרו הרבים:   כאדם אהוב ואוהב, נערץ ורב קסם, מתקדם בדעותיו, אוהב חיים, רחב לב ונדיב, מפנק ומעניק.

מקום מנוחתו נקבע בעיר הולדתו , ספרו שבמרוקו

ת. נ. צ. ב. ה.

נכתב ע"י: ילדיו של המנוח

נלב"ע ט"ז שבט תש"ע (1924-2010)

נולדה בעיר צפרו בשנת תרפ"ד (1924) בת זקונים למכלוף לוי (למקדאם כ'לאל) ולפרחה לבית (עוליאל), אחות למימון, רבקה, עזיזה, סולטנה, אברהם, ביידה ויצחק.

אביה "למקדאם כלאל" היה מראשי קהילת ספרו, שימש ראש חברת אליהו הנביא וראש החברה קדישא, ועסק כל חיו בזיכוי הרבים, במתן בסתר ובעזרה לנזקקים, בין היתר פעל לאיסוף וחלוקת מצרכי מזון לנזקקים, ניהל טכסי ברית מילה ובר מצווה בבתי הכנסת ובבתי השמחות, העיר את בני הקהילה לאמירת סליחות, עסק במצוות חסד של אמת ועוד…

כמו אחיה ואחיותיה הבוגרים, הושפעה רבות מפועלו הרב של אביה, שהיה מופת לעשיה ציבורית ועודד את ילדיו לסייע לו בפעילותו הרבה בקהילה.  בדרך זאת הטמיע בהם יסודות של מוסר יהודי ומסורת ישראל, הקנה להם ערכים מוצקים של אהבה, כבוד ועזרה לזולת, עודד אותם לקיים מצוות מתן בסתר וחסד של אמת.

כמו רבות מבנות דורה, בילתה בנעוריה שעות רבות בלימוד מלאכות עקרת הבית (תפירה, סריגה, רקמה, בישול, אפיה וכד') בבית אימה או אצל אחיותיה הבוגרות והשלימה את הכשרתה בחונכות (פֶלְמְעֶלְמָה) אצל דודות וקרובות משפחה בוגרות.

בשנת תרצ"ז (1937) נישאה ליצחק לוטטי (בן עלי) בנם של אליהו לוטטי וסתריה לבית חמו.       עקב גילה הצעיר נהגה במהלך השנים הראשונות לאחר נישואיה, לשהות במשך שעות היום בבית חמותה או "פֶלְמְעֶלְמָה" ולשוב ללינת הלילה בבית הוריה.  ורק בחלוף השנים זכתה לחדר משלה בביתם של הורי בעלה, בהמשך נולדו הבנות עליזה ורינה, הבנים יוסף, אליהו ומכלוף ולאחר מכן בת נוספת, פאני.

רעיון העליה לארץ ישראל לא קסם לה מתחילתו.  עקב חששה מהצפוי לילדיה הרכים בארץ חדשה שבה שררו מלחמה וצנע, מהריחוק והניתוק מאחיה ואחיותיה שעימם הייתה קשורה בקשר הדוק ורתיעתה מהבדידות שתהיה מנת חלקה בחיים בארץ.  אך חרף מחאתה והתנגדותה הנמרצת, נכנעה לבסוף להכרעתו של רב הקהילה דוד עובדיה זצ"ל, שפסק שעליה לציית לבעלה ולעלות עם ילדיה לארץ ישראל. וכך היא נאלצה בשנת תשט"ו (1955) לצאת לדרך בעל כורחה ובאי רצון גלוי.

משפחתה המורחבת (כולל הורי בעלה) היו חלק מ "קבוצת רכישה" שכללה עשרות משפחות מהעיר ספרו ופס, אשר רכשו בכספם משק חקלאי שנבנה במושב יד רמב"ם, המשק כלל שטח חקלאי, לול לעופות, רפת ובית מגורים.  מיד בהגיעם לארץ השתכנו כל בני המשפחה בבית שבמושב ושם גם נולדו לה שני בנים נוספים מתתיהו (מתי) ומשה.

הבשורה המרה על מותו הטראגי של אחיה האהוב יצחק לוי ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים קשה במרוקו בשנת 1958 ותהליך האבל הקשה שחוותה עקב כך, העמקת תחושות הבדידות והניתוק ממשפחתה, ואי שביעות הרצון מחייה כאישה צעירה שחולקת מרחב מחיה צפוף עם הורי בעלה, גרמו למשבר נפשי שהוביל להחלטה לעזוב את המושב בשנת תשכ"ב (1962) ולהעתיק את מגורי המשפחה לבית צנוע ברמלה הסמוכה, שם חשה הקלה, זכתה למעט שלווה, החלה להתרכז בטיפול בילדיה והייתה דמות דומיננטית בחינוכם, דאגה להקנות להם ערכים לפי רוחה ולעודד אותם לרכוש השכלה וללמוד מקצוע, ולא חדלה ממאמציה עד שכל ילדיה עמדו איתן על רגליהם והקימו את ביתם.

למרות החיים הקשים שחוותה, היא יצגה באישיותה המיוחדת שילוב של ערכי מסורת לצד חיי קידמה ומודרנה, והביאה לידי ביטוי את תכונותיה האצילות כגון: צניעות, הגינות ויושרה, אהבת חינם, עזרה לזולת ונתינה אין סופית.  היא אימצה את מורשת אביה כדרך חיים והחלה לעסוק בפעילות קהילתית התנדבותית  ענפה ללא קבלת כל תמורה, כגון: טהרת נשים וחסד של אמת, שימשה בלנית במקווה טהרה לנשים, דאגה למתן בסתר לאנשים עניים, לתמיכה כספית קבועה לישיבות ובתי מדרש, אספה וחילקה בגדים ולעיתים גם דברי מזון ומאפים לילדים עניים, תמכה בקביעות בילדיה היתומים (של שכנתה שנפטרה) והיתה מזמינה אותם לסעוד על שולחנה לעיתים קרובות או שנהגה להעביר לביתם דברי מזון ומאפים שהכינה, גם לאחר מות בעלה הקפידה להמשיך לארח בקביעות שיעורי קריאת הזוהר בימי שבת ומועד, ועוד…

בערוב ימיה, נהגה להטיף לילדיה בכל הזדמנות על החשיבות של עזרה לזולת, צדקה לעניים, מתן בסתר וכד' ודחקה בהם לשמור על מורשת האבות ולהנחילה לילדיהם.

כאשר חשה ששעתה קרבה, קיבצה את כל בני משפחתה והציגה בפניהם את צוואתה האחרונה ואף השאירה לבנותיה הנחיות והוראות מתאימות לטיפול בענייניה האישיים.

ביום שבת ט"ו בשבט תש"ע (30/1/2010) חשה ברע במשך כל היום ועל אף שמצבה הלך והחמיר, אסרה על כל השוהים במחיצתה להזעיק עזרה מחשש לחילול השבת, רק לאחר צאת השבת הסכימה שיזעיקו את מד"א שפינה אותה בבהילות לבי"ח שם נפטרה כעבור מספר שעות.

היא תיזכר לעד כאשת חייל, דמות מופת, אצילת נפש, דעתנית ונערצת.

ת. נ. צ. ב. ה.