חיפוש

קהילת צפרו / סְפְרוֹ

תיעוד מורשת ,מנהגים ויהודי העיר שבמרוקו

קטגוריה

העלייה לארץ ישראל

הזקן ה"צרפתי" מתוך הספר "מיתרי סְפְרוֹ" בהוצאת דניאלה ויצחק מלר

ספרם של הזוג מלר יצא לחנויות הספרים והוצג בכנס ילידי ספרו שנערך לאחרונה. מדובר בספר בו אוסף סיפורים וציורים פרי יצירתם משהות בת חודש ימים בעיר ספרו במסגרת הפרוייקט העולמי "שהות אומן " . הספר מאפשר הצצה אל העיר ספרו כיום , עיר בה עמד הזמן מלכת , עיר שבה מונומנטיים גדולים בדמות "בית החיים" ו- "אם הבנים" הם העדות לקהילה מפוארת שהפסיקה להתקיים שם לפני 47 שנים.

מכל הסיפורים בספר אני בוחר לפרסם את הסיפור זקן ה"צרפתי" כי הוא מציג טעימה מהגעגוע של האוכלוסיה המבוגרת בספרו לקהילה היהודית .

קריאה מהנה

אלי טובלי


הזקן ה"צרפתי" ( עמ' 39 )

הם, האמנים, נעמדו ליד דוכן ירקות ועסקו בקניית עגבניות, בצלים וארטישוקים (האיטלקייה רצתה לבשל לכולנו ריזוטו עם ארטישוק). עמדתי במרחק מה מהם, צמוד לקיר, נושא על כתפיי מספר חבילות קנויות על תקן קולב מהלך, או כפי שאני מכונֶה כאן (ולא רק כאן… אבל באהבה) "הגמל של דניאלה". היינו בלב השוק ונעמדתי כך כדי לא להפריע לתנועת האנשים והמריצות שנעו דרכי כמו נמלים בשביל עפר. הבוקר המאוחר היה קריר, השמיִם תכולים ללא שמץ עבים, ריח ירקות טריים מעורב באדֵי לחם טרי שעלו מתנורי אבנים מעבר לפינה שט לאט באוויר. למרות לבושי הפשוט, חולצת פלנל בכחול-שחור, מכנסי ג'ינס דהויים וסנדלים, הקרחת והשפם, המקטרת המעשנת שבפי הסגירה את עובדת היותי זר. לעברי התקדם באִטיות אדם זקן כבן שבעים-שמונים שנים. הוא לבש חליפה צנועה אך נקייה, ענב עניבה והחזיק בידו השמאלית מקל הליכה פשוט. הוא נראה מעט שונה מגלֵי האנשים שעברו-חלפו בין הדוכנים. אני מודה שהוא כנראה לא היה מעורר את סקרנותי אִלמלא נעצר מולי, נעמד לצִדי ופנה אליי בצרפתית מכובדת "parlez vous francais?" – "האם כבודו דובר צרפתית?".

עניתי: "כן, מעט".

ואז שאל: "מהיכן כבודו אם מותר לשאול?".

היססתי מעט, אבל עניתי: "אני מישראל ואני מתארח כאן בדאר-אטמני אצל ג'סיקה".

עיניו אורו והוא פצח במונולוג שאני עושה כל מאמץ שלא להפסיקו ועם אוזניים זקורות:

"אם כן אתה יהודי וזה טוב. אתה לבטח יודע שפה, ממש כאן, ב'מדינה' וב'מלח' שמעבר לנהר, חיו היהודים. כאן ממש חיינו, אנו המרוקאים המוסלמים והיהודים ביחד בשכנות טובה מאוד. אם אתה לא יודע, אז לספרו קראו פעם 'ירושלים של מרוקו' כי בזמנים מסוימים בעבר מחצית מאוכלוסיית ה'מדינה' היו יהודים ובהם רבנים דגולים. דע לך שאז המצב הכלכלי והחברתי היה מצוין, היה הרבה כבוד בין המסגד לבית הכנסת. כמו כן דע לך שכאן לא היו מעולם נוצרים, רק שם למעלה (הוא הצביע על הגבעות ממערב לעיר) היו הווילות של הצרפתים והם לא הגיעו לכאן, הם לא ירדו לכאן, שלחו את המשרתים לקניות (גם כיום האזור קרוי הרובע הצרפתי וגרים בו עשירי העיר ומכובדים מסוג זה או אחר; בהמשך למדתי שהכובשים הצרפתים בחרו לגור בנפרד ותמיד ידעו לבחור מקומות עם נוף מרהיב, אדמה טובה להקמת חוות חקלאיות מתקדמות, מזג אוויר נעים, ושם בנו בסגנון אירופי. אצלם הגגות היו תמיד עם רעפים, מה שלא מקובל, עד היום, בבנייה המקומית, שמעדיפה גגות שטוחים. כשנסענו מספרו לקזבלנקה לשדה התעופה, ביום עזיבתנו, הראה לי יוסוף הנהג את שרידי אותם בתי רעפים לאורך הדרך, שלקחה כארבע שעות, שלוש מאות קילומטרים ממזרח למערב), ואז, כאשר עזבתם, אתם היהודים, אין לי מושג למה, העניינים כאן השתנו לרעה, ואתה יודע למה? כי בסך הכול הם היו מלומדים, הם מאוד החשיבו את החינוך והלמידה וזה היה טוב גם עבורנו…

כן, אני יודע שהיו פה ושם גם התנכלויות ליהודים, אבל זה היה מקרים בודדים… האמת היא שאני יודע למה עזבתם, נסעתם לישראל, שם יש לכם מדינה מפוארת שהלוואי עלינו… אינני רוצה לומר דבר רע על המלך כי בסך הכול הוא בסדר וכל הזמן יש שינויים ושיפורים וזה רק לטובה למרות האִטיוּת, ובכל זאת לא הייתה לכם סיבה לעזוב וחבל…".

המונולוג הזה נאמר לאט, בקול שקט, בצרפתית טובה ואפילו טובה מאוד, ברהיטות ובנחרצות, ריח של כנות ואהדה לא מזויפת נדף ממנו. הודיתי על הסיפור והמחמאות, אך לא התאפקתי מלשאול: "האם במקרה אינך 'יהודי סמוי' או קשור ליהודים בדרך כלשהי?".

"לא, אבל מאוד הזדהיתי איתם… אני מניח שהיום כאלמן זקן וערירי יכולתי ליהנות מחברתם וחבל, אבל אלה החיים, מה לעשות".

הבעתי שוב את תודתי העמוקה, לא המשכתי בשיחה, לא רציתי לחטט בפצעים וכדומה. הוא המשיך בדרכו בצעדים אִטיים, גבו התרחק ונמך בתוך חלל ההמולה של השוק. נדמה היה לי שחלמתי בהקיץ… לא, זה היה באמת. במהלך השהות נתקלתי בסיפורים דומים מפיהם של זקנים וזקנות בשוק ובעיר, כאלה שזכרו את התקופה שלפני עזיבת היהודים במהלך העשור השביעי של המאה הקודמת. ברוב המקרים מדובר בזקנים שהיו אז ילדים או נערים ושמעו הרבה מהוריהם שנפטרו.

תשומת לִבּי הוסבה עם הזמן ובזכות ריבוי המגעים והשיחות מהסוג הזה לעובדה בלשנית מהותית: כמעט תמיד מילת המפתח היא עזיבה. לא שמעתי מעולם את המילה גירוש או רדיפה. מִדי פעם שמעתי על עזיבה פתאומית או בריחה וזה תמיד היה מלווה בסימן שאלה. האם מדובר ברצון תת-מודע להימנע מרגשי אשמה או התנצלות? נדמה לי שהתשובה היא שלילית, בעיקר אם מחברים את זה לסיפורים מקבילים של היהודים הישראלים.


תמונה של הספר מיתרי ספרו

סיפור העליה מצפרו מרוקו 1921 – ראיון וידאו עם אברהם אלמוג (בן הרוש ) תא"ל במיל

הובא לידיעתנו ע"י בן קהילתנו מר יעקב תורג'מן – תל אביב

במסגרת פרויקט בו שותפים , משרד ראש הממשלה באמצעות ההסתדרות הציונית העולמית וארכיון שפילברג – תיעוד דור תש"ח – ראיון עם אברהם אלמוג תא"ל במיל ( בן הרוש במקור ) , הראיון מתחיל אך מיד מתגלגל למקור משפחתו של אברהם אלמוג  שהוא נכדו של נגיד הקהילה מר מרדכי צבע ע"ה הראיון מרתק לכשעצמו , סיפור בניין הארץ, סיפור העליה רק  ב- 5.30 דקות הראשונות.  מסמך וידאו נהדר.

צפייה מהנה

 

כמה יהודים חיו בצפרו לאורך השנים ?

בס"ד

את התשובה המוסמכת ביותר לשאלה הנ"ל מצאתי בספרו של ההיסטוריון , יליד אלג'ריה , פרופ' נתן אנדרה שוראקי ,  "קורות היהודים בצפון אפריקה" אשר יצא לאור בתל אביב , הוצאת עם עובד בשנת 1975.

לחצו כאן כדי להגיע לעמוד ויקיפדיה של המחבר 

שנה צפרו פאס קזבלנקה
1904 2,500 10,000 5,000
1931 4,046 7,825 19,960
1947 5,757 14,140 64,990
1960 3,118 8,372 72,112

המידע הנ"ל נאסף ממפקדי אוכלוסין רשמיים , ייתכן שבין השנים מס' התושבים היהודיים היה שונה אבל זה התיעוד המסודר היחיד שיש ברשותי. חשוב לי להדגיש כי מסיפורי זקני הקהילה דובר על כ- 8,000 יהודים שהיו בצפרו בשנת 1940 אשר היוו כ- 50% מכלל התושבים.

בין השנים 1904 ל- 1947 , גידול באוכלוסיה , התחזקות מעמדה של קהילת צפרו למרות שגלי העליה החלו כבר ב- 1920 (עליית הנגיד צבע ) . מיד לאחר הכרזת מדינת ישראל החלו רבים לעלות לארץ , בשנת 1960 אוכלוסיית יהודי העיר נחתכה בחצי , ידוע גם שלאחר מכן, בשנים 1961-1963 עלו משפחות רבות לארץ .

נתון מעניין הוא התיעוד המספרי של קזבלנקה, ההתעצמות והגידול באוכלוסיית היהודים , ההסבר הידוע, עובדת היותה עיר נמל מרכזית אליה התנקזו כל יהודי מרוקו בדרכם לארץ ישראל .

התיעוד האחרון של יהדות צפרו , סגירת שערי חיי הקהילה היהודית , נובמבר 1972 בעת עליית משפחתנו לארץ  , בסרט הארץ המובטחת של דוד אסולין משנת 1997 , סיפר ר' משה טובלי על קבורת קודש לספרי התפילה התפילין ושאר דברי הקודש

באתר זה פורסמו תמונות קברים אשר צולמו בנובמבר 1972 ע"י משה טובלי , רגע לפני העזיבה של צפרו ( למעבר לתמונות לחץ כאן )  , ומצ"ב תעודת עולה של אבי בה מופיע תאריך הקליטה בארץ .

נולדתי בצפרו ביום שבת פרשת שופטים, ב' אלול ה'תשל"ב – ימות המשיח,  ב- 12 אוגוסט 1972 , נימולתי ע"י הרב הראשי למרוקו , רבי ידידיה מונסונגו זצ"ל אשר בא במיוחד לעיר להתארח בשבת ברית המילה שלי . באותם הימים כל מוסדות העיר היו סגורים ומפתחותיהם היו בידי אבי ע"ה . התינוק היהודי האחרון שנולד בצפרו זה אני ! ( …לפחות עד שמישהו אחר יוכיח אחרת ).

נפלה בחלקי הזכות להעלות את זכרו רבי ידידיה מונסונגו זצ"ל , רבה הראשי של מרוקו , אישיות רבנית אדירה שהיה בעל תפקיד מכריע בסיפור העלייה לארץ ישראל, הוא היה הגורם המקשר בין ישראל ויהודי התפוצות לבין בית המלוכה המרוקאי ולמלך מרוקו חסן השני. הקשרים שטווה עמדו לזכות היחס החם של בית המלוכה ליהודי מרוקו , לקשר הפוליטי בין המדינות בהיעדר יחסים דיפלומטים רשמיים ועוד סיפורי גבורה שטובה ועדיפה השתיקה . רבי ידידיה זצ"ל נתבש"מ ביום חמישי פרשת שופטים, ד' אלול ה'תשנ"ד – ימות המשיח , ב- 11 לאוגוסט 1994 ונטמן בבית העלמין של פאס במרוקו בצמוד לענקים התורה רבני משפחת אבן דנן זצ"ל . יהיה זכרו ברוך וזכותו תגן בעדנו .

רבי ידידה מונסונגו זצ"ל עם המלך חסן השני
רבי ידידה מונסונגו זצ"ל עם המלך חסן השני

בין יום הולדתי ליום פטירתו רבי ידידיה זצ"ל אומנם מגשרים 22 שנים, אך מצוינים באותו שבוע של פרשת שופטים – ימות משיח עם סמיכות מצמררת בתאריך העברי וגם בתאריך הלועזי , מעידה על כך שאין מקריות , הכול בידי הבורא ואני נקראתי למשימה לסגירת מעגל .

בברכת בשורות טובות  ,

אלי טובלי

נ.ב.

אשמח אם בני הקהילה יוסיפו מידע על נתונים אלו בתגובות .

 

 

תמצית סיפור העלייה של הקהילה מצפרו לארץ ישראל

בס"ד

מאת : דוד אפרתי- אפריאט

החל מ-1830 ועד לכיבוש מרוקו על ידי הצרפתים ב-1912,התנהלה העלייה לא"י .התקווה לגאולה והרצון למלא מצוות העלייה וישוב הארץ מחד,ותסיסה פוליטית וכלכלית מאידך הניעו את העולים לעלות לישראל. הם עלו בעקבות רבניהם בקבוצות ובודדים.

הפעילות הציונית במרכז מרוקו החלה בשנת 1908 עם הקמת "חיבת ציון” שהפיצה את "השקל" ומניות "אוצר ההתיישבות" בפס ובצפרו. קבוצות ציוניות שפעלו באותה עת היו ויצ"ו, הבונים, הצופים ועוד.

להמשיך לקרוא "תמצית סיפור העלייה של הקהילה מצפרו לארץ ישראל"

Create a website or blog at WordPress.com ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: