חיפוש

קהילת צפרו / סְפְרוֹ

תיעוד מורשת ,מנהגים והנצחת יהודי העיר ממרוקו

קטגוריה

העלייה לארץ ישראל

מחפשים את משפחתו של דמות המופת-טוראי נתן אלבז ז"ל

אני נענה לקריאת העיתונאי רינו צרור אשר פירסם כי הוא מחפש בני משפחתו של דמות המופת , בן קהילת צפרו, טוראי נתן אלבז ז"ל, בכדי שירחיבו ויספרו אודותיו . נשמח אם תשתפו את הפוסט ותסייעו למטרה הנעלה הזאת, כל מי שיש בידו מידע מוזמן להגיב ישירות לפוסט של רינו צרור ( לחצו כאן ) או שיכתוב בתגובות כאן באתר ואני אעביר את הידיעות הלאה . שאו ברכה גדולה . 

אלי טובלי 

להלן פרטי עמוד הנצחתו: 

נולד ב-17/10/1932  בעיר צפרו, בן בכור למסעוד ורחל מבין חמשת ילדי המשפחה, בגיל 17, שנת 1949, עלה לישראל לבדו במסגרת עליית הנוער חרף התנגדות הוריו (הוריו עלו לישראל רק בשנת 1962). בשנת 1952 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת גבעתי

ביום 11.2.1954 עסק נתן בפירוק רימונים ותוך כדי כך הופעל אחד מהם, בראותו בסכנה הצפויה לחבריו שנמצאו בקרבת מקום ,התרחק מהם בריצה כשהרימון בידיו והשליך את עצמו על הרימון.

נתן אלתרמן כתב שיר עליו :

"רצת חיש, בלי עמוד, כאילו
אחזך הטרוף כי עז.
רצת חיש ופנים האפילו
כפני איש הפורץ לבוז בז.
כה מהרת לרוץ שאפילו
הצטדק לא הספקת, אלבז"                                     …..                                                             "

גם עמוס אטינגר כתב שיר עליו "נתן" שהולחן והושר על ידי ג'ו עמר.

על מעשה זה הוענק לו באפריל 1973 עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר.

לקישור לעמוד הויקיפדיה על שמו לחצו כאן 

ילידי צפרו בכותרות – שמואל אביטל היו', מאסטר עולמי לפנטומימה וקבליסט

בס"ד

שמואל (בן-אור) אביטל נולד בכפר קטן צפרו ליד העיר פאס בדרום הרי האטלס של מרוקו. הוא חונך בבית פשוט ובמשפחה צנועה ומסורתית, שחלק ממנה היו ממגורשי ספרד מהמאה ה-15,  וחלק אחר מגולת בית שני. החכמה הנסתרת העתיקה והיפה של הקבלה הועברה במסורת ספרדית נאמנה מאב לבנו בשרשרת שלא נותקה עד היום.

שמואל עלה לארץ ישראל ב20- למארס בשנת תש"ט – 1949 עם קבוצת נוער ממרוקו, ישר לקיבוץ איילת השחר בגליל העליון, ומשם למחזור ל"ב במקוה ישראל, התגייס לצל ה"ל, ואחרי שחרורו גר בירושלים שם עבד במעבדות של מפעלי פיניקיה ביום, ובלילה היה פעיל ומעורה בחיי התיאטרון בירושלים, והיה חבר בתיאטרון מסך עם הופעות שונות ברפרטואר ישראלי וקלאסי.

ב-1958 הוא נסע לפסטיבל  באויניון כנציג צעיר של התיאטרון הישראלי, ומשם  לפריס ללמוד את אומנות הפנטומימה מאטיין דקרו Etienne Decroux  ומרסל מרסו Marcel Marceau. ב- 1971 הוא יסד את בית הספר לפנטומימה מרכז הדממה בבולדר קולורדו שבארה"ב. .Le Centre du Silence

בנוסף להופעות בינלאומיות, הוא מקיים סדנאות פרטיות של אמנות השתיקה ותנועות הגוף אשר בספרו, המדריך המעשי לגוף-המדבר The BodySpeak Manual מלמדת. כן הופיע בבולדר ובעולם, וניהל מפגשים צבוריים שארכו ארבעה שנים בהצלחה, שנקראו קפה-סאלון פילוסופי, e  Café-Salon Philosophiqu(1975)  (מהדורה גרמנית פורסמה ב 1985)  – השתיקה הרועמת – מעבר לדממה (1985) , הרעיון של המעגל הרוחני-הפנימי: טכניקה יצירתית להוליד את הילד הפנימי בחיים שלך (1992), נכתב ביחד עם אחד מתלמידיו מרק אולסן.

החיים והעבודה של שמואל הם נושא לסרט דוקומנטרי, השתיקה הרועמת : החיים והזמנים של שמואל אביטל. הספר החדש שלו, המדריך המעשי לגוף-מדבר The BodySpeak Manual –  באינטרנט.

לאחרונה הוציא לאור בהוצאה פרטית את ספרו בעברית ואנגלית "בסתר המדרגה: התבוננות פנימית קבלית באותיות לשון הקודש". בהכנה ספר חדש בשם " עם לבבי אשיחה" ליקוטי שירים, קינות, וסיפורים שונים על קורות חייו.

שמואל בן אור אביטל, מייסדו (1971) ומנהלו האומנותי של בית האולפנא  מרכז הדממה, יחגוג בעז"ה בשנה הבאה 2020  49 שנות פעילות אמנותית פוריה בארה"ב.Le  Centre du Silence Mime School

 

Le Centre du Silence Mime School. Samuel Avital, Founder and Director.

  1.   O. Box 745. Lafayette, Colorado, 80026-0745 -USA.  Phone: (303) 661-9271   

Website: www.bodyspeak.com  Email: savital@bodyspeak.com

Kabbalah Now website:   http://www.gokabbalahnow.com

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

מסע שורשים – אלבאז > זכרי > אביטבול 

מצד אימא חנה רובידא, בת שמחה בת הרב אבא אלבאז זצ“ל, רב גדול ומורה צדק עשרות בשנים כדיין ופוסק בעירנו צפרו המהוללה. מצד אימא חנה רובידא הרחומה והאהובה למשפחת זכרי הברוכה ברבנים, סופרים, משוררים ומקובלים בעלי הלכה ושררה ואהובים על הציבור. ממשפחת זכרי יצאו תלמידי חכמים גדולים ומקובלים בעלי חזון כמו בעל ספר החרדים רבי אליעזר אזכרי זצ“ל שהיה ממקורביו של האר“י, מהרח“ו רבי חיים וויטאל  והרמ“ק רבי משה קורדובירו זצ“ל בצפת עיר המקובלים בזמנו.

להמשיך לקרוא "ילידי צפרו בכותרות – שמואל אביטל היו', מאסטר עולמי לפנטומימה וקבליסט"

ילידי צפרו בכותרות – הסופר והמשורר פרופסור גבריאל בן שמחון היו'

גבריאל נולד בצפרו לדוד בן שמחון ולרינה לבית עוליאל , אביו היה נגר שעסק גם בקבלה ואימו בוגרת אליאנס הוציאה לאור ספר בישול בשם " אוכל מרוקאי". אבי סבו רבי רפאל יעקב בן שמחון היה דיין בעיר פאס הוציא לאור את ספרו "בת רבים" שעוסק בתשובות לשאלות בהלכה , תקנות , קבלה ושירי אהבה לארץ ישראל .

המשפחה עלתה לארץ בשנת 1947 באוניה הראשונה מצפון אפריקה, האוניה שנקראה "יהודה הלוי " הותקפה על ידי הבריטים והובלה מחיפה לקפריסין . לימים המשפחה קבעה את משכנה בחיפה , גבריאל שירת כלוחם בצנחנים בגדוד לקח חלק במלחמת סיני. 

גבריאל בוגר האוניברסיטה העברית , וכבר כסטודנט החל לפרסם שירים בעיתונים ומגזינים השונים דאז וכך הגיע לתודעה הארצית. בשנים 1964 – 1971 היה חבר מערכת בעיתון מעריב. החל מאותם שנים עסק גם בהוראה , לימד ספרות ומקרא וגם השלים לימודי דוקטורט בתיאטרון וקולנוע באוניברסיטת הסורבון בפריז . 

לאחר חזרתו לארץ בשנת -1972 החל ללמד תיאטרון וקולנוע והיה ממייסדי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בשנת 76 מונה למרצה בכיר , בשנת 93 מונה לפרופסור . 

לקריאה מלאה על קורות חייו המקצועיים , מוזמנים לקרוא בהרחבה בערך שהוקם על שמו ב- ויקיפדיה , למעבר לחצו כאן . 

להלן פירוט מפעל העשייה של פרופסור גבריאל בן שמחון : 

מחקר ומאמרים : חקר הקולנוע האיטלקי , אף הוציא ספר בנושא בשנת 2004 , אישה עם שלושה שדיים: הנשים בקולנוע של Fellini

מחזות : מלך מרוקאי: דרמה קבלית בשלוש מערכות, בוזמימה – קומדיה קבלית בשלוש מערכות, 1948: מחזה בשלוש מערכות, חתונה בכותל

ספרים  : המהלכים על המים, הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר: סיפורי אהבה מרוקאים, פנטזיה מרוקאית, נערה בחולצה כחולה, המרוקאי האחרון ועוד .

לאורך כל השנים,לצד העשייה הרבה,  פרופ' בן שמחון , בן קהילת צפרו גאה, שומר על קשר קרוב עם בני קהילת צפרו ברחבי הארץ , חוקר ומתעניין בצמא רב בכל הקשור לאבותיו ומקורותיו , נרתם מיד ולוקח חלק באירועי קהילת צפרו. 

מצב קישור מהופעתו בכנס קהילת צפרו שנערך בחודש מאי האחרון : 

נאחל לפרופ' גבריאל בן שמחון בריאות שלמה והמשך עשייה ענפה , יישר כח .  

"בין גן העדן האבוד לארץ המובטחת" סרטו של דוד אסולין

לפני 22 שנה הכרתי לראשונה את דוד אסולין , קרוב משפחתי , בנה של גרסיה אסולין לבית טובלי , נכדו של דודי אהרון טובלי ז"ל . באותה התקופה דוד היה במאי ויוצר סרטים דקומנטריים והוא הגיע לארץ עם צוות צילום להסריט את סרטו "בין גן העדן האבוד לארץ המובטחת". אני זוכר את ההתרגשות של אבי ז"ל , את ההתלהבות של משפחתי .

באמצעות הסרט דוד החליט לחקור את שורשיו, את עיר הולדתו צפרו, לספר על סיפור העלייה ממרוקו, על הקשיים אותם חוו העולים . הצילומים החלו בארץ והמשיכו בצפרו מרוקו , בעקבות כך אבי עליו השלום זכה לביקור נוסף בעיר הולדתו אותה עזב 25 שנה קודם לכן .

שנה לאחר מכן, הסרט שודר בערוץ הצרפתי , בן דודי יובל טובלי, היקר והאהוב , הקליט את הסרט על קלטת וידאו והעבירה בין כל המשפחה . הבתים הפכו לבתי קולנוע ובכולנו אחזה התרגשות גדולה בעת הסרטת הבכורה .

דוד אסולין עשה שירות גדול לקהילה ולנו כמשפחה , סרט דקומנטרי שמציג היסטוריה והופך להיסטוריה , לאחד המסמכים ההיסטוריים החשובים לקהילת צפרו וליהדות מרוקו בכלל . אנחנו כמשפחה זכינו בתיעוד נצח של אבינו המיוחד והאהוב , תודה לך דוד אסולין היקר .

ואין מקריות בעולם , דוד החליט לשתף לראשונה את יצירתו המופלאה, אנחנו מקבלים תזכורת מעולם קסום , מאבא מיוחד שהסתלק מאיתנו בשיבה טובה לפני עשור, נציין את יום פטירתו בעוד שבועיים .

דוד אסולין כתב בערוץ YouTube שלו בצרפתית

החלטתי סוף סוף לשתף את הסרט שלי "בין גן העדן האבוד לארץ המובטחת", ששודר בשנת 1997 בערוץ ARTE ב"ימי רביעי ההיסטוריה ". הסרט מספר על ההיסטוריה העכשווית של יהודי מרוקו דרך זו של ספרו בה נולדתי לפני 60 שנה, חיי אבותינו היו משותפים עם הברברים והערבים, עד לעזיבה .

סרט זה יכול לאפשר לדורות חדשים לגלות או להכיר טוב יותר את הסיפור, שראוי לאמת ולשקיפות, כמו גם ניואנסים של חסדי הנפש , אשר לעתים קרובות מוצג כמעורפל או מזויף על ידי מפיצי שנאה. מתחיל עם במילים הבאות :

"מגיל צעיר מאוד כשאני ממלא ניירת ובה אני מתבקש לרשום את מקום הלידה שלי, אני כותב את ספרו עם הכינוי" מרוקו "כי איש אינו יודע. מוקסם מהפינה הקטנה הזו של האטלס התיכון, הניצבת בגובה של 800 מטר בדרום מזרח לפאס, "גן העדן של כדור הארץ כמו שאנחנו מדמיינים אותו אם אנו מדמיינים אותו מזרחי, מאוכלס, ו מוגבל. ספרו היא ארץ פורייה ועסיסית, שכולה רועדת מצחוק המים. הבנים יפים, היהודים הצעירים חלקים, נוצצים בעיניים ובשיניים.

ספרו, ששורש זיכרונות הילדות, נשאר בי כמו פצע רך, זיכרון ילדותי עטוף נוסטלגיה צנועה. אני מהדוד האחרון שנולד בספרו שראה כל כך הרבה אחרים שנולדו. עם העיר, אף שהפכה, מתקיימת, העולם שממנו אני בא כבר לא קיים.

לירושלים הקטנה של מרוקו אין עוד יהודי אחד. עם זאת הם החלו להתיישב בה לפני יותר מאלפיים שנה, לפני בואם של הערבים והאסלאם, הם היו אפילו לפחות כמו המוסלמים של העיר.

במרוקו בה התגוררו 300,000 יהודים. בזמן שראיינתי קשיש, הוא נתן לי סלילים ישנים , תיעוד של חצי מאה לאחור, שנשארו בעליית הגג שלו .

מאז. גיליתי תמונות של קרובים מעולם רחוק, מוזר הוא מוכר, עולם שכבר אינו קיים אבל שחקניו עברו לגור במקום אחר.

צילומים במערבולת ההיסטוריה: תקופת חסות צרפת, הקמת מדינת ישראל, עצמאות מרוקו, כולם עזבו, חלקם בצרפת, אחרים בקנדה או במקומות אחרים, הרוב בישראל. "

מצ"ב הסרט להנאתם ( לדוברי ערבית וצרפתית )

הזקן ה"צרפתי" מתוך הספר "מיתרי סְפְרוֹ" בהוצאת דניאלה ויצחק מלר

ספרם של הזוג מלר יצא לחנויות הספרים והוצג בכנס ילידי ספרו שנערך לאחרונה. מדובר בספר בו אוסף סיפורים וציורים פרי יצירתם משהות בת חודש ימים בעיר ספרו במסגרת הפרוייקט העולמי "שהות אומן " . הספר מאפשר הצצה אל העיר ספרו כיום , עיר בה עמד הזמן מלכת , עיר שבה מונומנטיים גדולים בדמות "בית החיים" ו- "אם הבנים" הם העדות לקהילה מפוארת שהפסיקה להתקיים שם לפני 47 שנים.

מכל הסיפורים בספר אני בוחר לפרסם את הסיפור זקן ה"צרפתי" כי הוא מציג טעימה מהגעגוע של האוכלוסיה המבוגרת בספרו לקהילה היהודית .

קריאה מהנה

אלי טובלי


הזקן ה"צרפתי" ( עמ' 39 )

הם, האמנים, נעמדו ליד דוכן ירקות ועסקו בקניית עגבניות, בצלים וארטישוקים (האיטלקייה רצתה לבשל לכולנו ריזוטו עם ארטישוק). עמדתי במרחק מה מהם, צמוד לקיר, נושא על כתפיי מספר חבילות קנויות על תקן קולב מהלך, או כפי שאני מכונֶה כאן (ולא רק כאן… אבל באהבה) "הגמל של דניאלה". היינו בלב השוק ונעמדתי כך כדי לא להפריע לתנועת האנשים והמריצות שנעו דרכי כמו נמלים בשביל עפר. הבוקר המאוחר היה קריר, השמיִם תכולים ללא שמץ עבים, ריח ירקות טריים מעורב באדֵי לחם טרי שעלו מתנורי אבנים מעבר לפינה שט לאט באוויר. למרות לבושי הפשוט, חולצת פלנל בכחול-שחור, מכנסי ג'ינס דהויים וסנדלים, הקרחת והשפם, המקטרת המעשנת שבפי הסגירה את עובדת היותי זר. לעברי התקדם באִטיות אדם זקן כבן שבעים-שמונים שנים. הוא לבש חליפה צנועה אך נקייה, ענב עניבה והחזיק בידו השמאלית מקל הליכה פשוט. הוא נראה מעט שונה מגלֵי האנשים שעברו-חלפו בין הדוכנים. אני מודה שהוא כנראה לא היה מעורר את סקרנותי אִלמלא נעצר מולי, נעמד לצִדי ופנה אליי בצרפתית מכובדת "parlez vous francais?" – "האם כבודו דובר צרפתית?".

עניתי: "כן, מעט".

ואז שאל: "מהיכן כבודו אם מותר לשאול?".

היססתי מעט, אבל עניתי: "אני מישראל ואני מתארח כאן בדאר-אטמני אצל ג'סיקה".

עיניו אורו והוא פצח במונולוג שאני עושה כל מאמץ שלא להפסיקו ועם אוזניים זקורות:

"אם כן אתה יהודי וזה טוב. אתה לבטח יודע שפה, ממש כאן, ב'מדינה' וב'מלח' שמעבר לנהר, חיו היהודים. כאן ממש חיינו, אנו המרוקאים המוסלמים והיהודים ביחד בשכנות טובה מאוד. אם אתה לא יודע, אז לספרו קראו פעם 'ירושלים של מרוקו' כי בזמנים מסוימים בעבר מחצית מאוכלוסיית ה'מדינה' היו יהודים ובהם רבנים דגולים. דע לך שאז המצב הכלכלי והחברתי היה מצוין, היה הרבה כבוד בין המסגד לבית הכנסת. כמו כן דע לך שכאן לא היו מעולם נוצרים, רק שם למעלה (הוא הצביע על הגבעות ממערב לעיר) היו הווילות של הצרפתים והם לא הגיעו לכאן, הם לא ירדו לכאן, שלחו את המשרתים לקניות (גם כיום האזור קרוי הרובע הצרפתי וגרים בו עשירי העיר ומכובדים מסוג זה או אחר; בהמשך למדתי שהכובשים הצרפתים בחרו לגור בנפרד ותמיד ידעו לבחור מקומות עם נוף מרהיב, אדמה טובה להקמת חוות חקלאיות מתקדמות, מזג אוויר נעים, ושם בנו בסגנון אירופי. אצלם הגגות היו תמיד עם רעפים, מה שלא מקובל, עד היום, בבנייה המקומית, שמעדיפה גגות שטוחים. כשנסענו מספרו לקזבלנקה לשדה התעופה, ביום עזיבתנו, הראה לי יוסוף הנהג את שרידי אותם בתי רעפים לאורך הדרך, שלקחה כארבע שעות, שלוש מאות קילומטרים ממזרח למערב), ואז, כאשר עזבתם, אתם היהודים, אין לי מושג למה, העניינים כאן השתנו לרעה, ואתה יודע למה? כי בסך הכול הם היו מלומדים, הם מאוד החשיבו את החינוך והלמידה וזה היה טוב גם עבורנו…

כן, אני יודע שהיו פה ושם גם התנכלויות ליהודים, אבל זה היה מקרים בודדים… האמת היא שאני יודע למה עזבתם, נסעתם לישראל, שם יש לכם מדינה מפוארת שהלוואי עלינו… אינני רוצה לומר דבר רע על המלך כי בסך הכול הוא בסדר וכל הזמן יש שינויים ושיפורים וזה רק לטובה למרות האִטיוּת, ובכל זאת לא הייתה לכם סיבה לעזוב וחבל…".

המונולוג הזה נאמר לאט, בקול שקט, בצרפתית טובה ואפילו טובה מאוד, ברהיטות ובנחרצות, ריח של כנות ואהדה לא מזויפת נדף ממנו. הודיתי על הסיפור והמחמאות, אך לא התאפקתי מלשאול: "האם במקרה אינך 'יהודי סמוי' או קשור ליהודים בדרך כלשהי?".

"לא, אבל מאוד הזדהיתי איתם… אני מניח שהיום כאלמן זקן וערירי יכולתי ליהנות מחברתם וחבל, אבל אלה החיים, מה לעשות".

הבעתי שוב את תודתי העמוקה, לא המשכתי בשיחה, לא רציתי לחטט בפצעים וכדומה. הוא המשיך בדרכו בצעדים אִטיים, גבו התרחק ונמך בתוך חלל ההמולה של השוק. נדמה היה לי שחלמתי בהקיץ… לא, זה היה באמת. במהלך השהות נתקלתי בסיפורים דומים מפיהם של זקנים וזקנות בשוק ובעיר, כאלה שזכרו את התקופה שלפני עזיבת היהודים במהלך העשור השביעי של המאה הקודמת. ברוב המקרים מדובר בזקנים שהיו אז ילדים או נערים ושמעו הרבה מהוריהם שנפטרו.

תשומת לִבּי הוסבה עם הזמן ובזכות ריבוי המגעים והשיחות מהסוג הזה לעובדה בלשנית מהותית: כמעט תמיד מילת המפתח היא עזיבה. לא שמעתי מעולם את המילה גירוש או רדיפה. מִדי פעם שמעתי על עזיבה פתאומית או בריחה וזה תמיד היה מלווה בסימן שאלה. האם מדובר ברצון תת-מודע להימנע מרגשי אשמה או התנצלות? נדמה לי שהתשובה היא שלילית, בעיקר אם מחברים את זה לסיפורים מקבילים של היהודים הישראלים.


תמונה של הספר מיתרי ספרו

סיפור העליה מצפרו מרוקו 1921 – ראיון וידאו עם אברהם אלמוג (בן הרוש ) תא"ל במיל

הובא לידיעתנו ע"י בן קהילתנו מר יעקב תורג'מן – תל אביב

במסגרת פרויקט בו שותפים , משרד ראש הממשלה באמצעות ההסתדרות הציונית העולמית וארכיון שפילברג – תיעוד דור תש"ח – ראיון עם אברהם אלמוג תא"ל במיל ( בן הרוש במקור ) , הראיון מתחיל אך מיד מתגלגל למקור משפחתו של אברהם אלמוג  שהוא נכדו של נגיד הקהילה מר מרדכי צבע ע"ה הראיון מרתק לכשעצמו , סיפור בניין הארץ, סיפור העליה רק  ב- 5.30 דקות הראשונות.  מסמך וידאו נהדר.

צפייה מהנה

 

כמה יהודים חיו בצפרו לאורך השנים ?

בס"ד

את התשובה המוסמכת ביותר לשאלה הנ"ל מצאתי בספרו של ההיסטוריון , יליד אלג'ריה , פרופ' נתן אנדרה שוראקי ,  "קורות היהודים בצפון אפריקה" אשר יצא לאור בתל אביב , הוצאת עם עובד בשנת 1975.

לחצו כאן כדי להגיע לעמוד ויקיפדיה של המחבר 

שנה צפרו פאס קזבלנקה
1904 2,500 10,000 5,000
1931 4,046 7,825 19,960
1947 5,757 14,140 64,990
1960 3,118 8,372 72,112

המידע הנ"ל נאסף ממפקדי אוכלוסין רשמיים , ייתכן שבין השנים מס' התושבים היהודיים היה שונה אבל זה התיעוד המסודר היחיד שיש ברשותי. חשוב לי להדגיש כי מסיפורי זקני הקהילה דובר על כ- 8,000 יהודים שהיו בצפרו בשנת 1940 אשר היוו כ- 50% מכלל התושבים.

בין השנים 1904 ל- 1947 , גידול באוכלוסיה , התחזקות מעמדה של קהילת צפרו למרות שגלי העליה החלו כבר ב- 1920 (עליית הנגיד צבע ) . מיד לאחר הכרזת מדינת ישראל החלו רבים לעלות לארץ , בשנת 1960 אוכלוסיית יהודי העיר נחתכה בחצי , ידוע גם שלאחר מכן, בשנים 1961-1963 עלו משפחות רבות לארץ .

נתון מעניין הוא התיעוד המספרי של קזבלנקה, ההתעצמות והגידול באוכלוסיית היהודים , ההסבר הידוע, עובדת היותה עיר נמל מרכזית אליה התנקזו כל יהודי מרוקו בדרכם לארץ ישראל .

התיעוד האחרון של יהדות צפרו , סגירת שערי חיי הקהילה היהודית , נובמבר 1972 בעת עליית משפחתנו לארץ  , בסרט הארץ המובטחת של דוד אסולין משנת 1997 , סיפר ר' משה טובלי על קבורת קודש לספרי התפילה התפילין ושאר דברי הקודש

באתר זה פורסמו תמונות קברים אשר צולמו בנובמבר 1972 ע"י משה טובלי , רגע לפני העזיבה של צפרו ( למעבר לתמונות לחץ כאן )  , ומצ"ב תעודת עולה של אבי בה מופיע תאריך הקליטה בארץ .

נולדתי בצפרו ביום שבת פרשת שופטים, ב' אלול ה'תשל"ב – ימות המשיח,  ב- 12 אוגוסט 1972 , נימולתי ע"י הרב הראשי למרוקו , רבי ידידיה מונסונגו זצ"ל אשר בא במיוחד לעיר להתארח בשבת ברית המילה שלי . באותם הימים כל מוסדות העיר היו סגורים ומפתחותיהם היו בידי אבי ע"ה . התינוק היהודי האחרון שנולד בצפרו זה אני ! ( …לפחות עד שמישהו אחר יוכיח אחרת ).

נפלה בחלקי הזכות להעלות את זכרו רבי ידידיה מונסונגו זצ"ל , רבה הראשי של מרוקו , אישיות רבנית אדירה שהיה בעל תפקיד מכריע בסיפור העלייה לארץ ישראל, הוא היה הגורם המקשר בין ישראל ויהודי התפוצות לבין בית המלוכה המרוקאי ולמלך מרוקו חסן השני. הקשרים שטווה עמדו לזכות היחס החם של בית המלוכה ליהודי מרוקו , לקשר הפוליטי בין המדינות בהיעדר יחסים דיפלומטים רשמיים ועוד סיפורי גבורה שטובה ועדיפה השתיקה . רבי ידידיה זצ"ל נתבש"מ ביום חמישי פרשת שופטים, ד' אלול ה'תשנ"ד – ימות המשיח , ב- 11 לאוגוסט 1994 ונטמן בבית העלמין של פאס במרוקו בצמוד לענקים התורה רבני משפחת אבן דנן זצ"ל . יהיה זכרו ברוך וזכותו תגן בעדנו .

רבי ידידה מונסונגו זצ"ל עם המלך חסן השני
רבי ידידה מונסונגו זצ"ל עם המלך חסן השני

בין יום הולדתי ליום פטירתו רבי ידידיה זצ"ל אומנם מגשרים 22 שנים, אך מצוינים באותו שבוע של פרשת שופטים – ימות משיח עם סמיכות מצמררת בתאריך העברי וגם בתאריך הלועזי , מעידה על כך שאין מקריות , הכול בידי הבורא ואני נקראתי למשימה לסגירת מעגל .

בברכת בשורות טובות  ,

אלי טובלי

נ.ב.

אשמח אם בני הקהילה יוסיפו מידע על נתונים אלו בתגובות .

 

 

תמצית סיפור העלייה של הקהילה מצפרו לארץ ישראל

בס"ד

מאת : דוד אפרתי- אפריאט

החל מ-1830 ועד לכיבוש מרוקו על ידי הצרפתים ב-1912,התנהלה העלייה לא"י .התקווה לגאולה והרצון למלא מצוות העלייה וישוב הארץ מחד,ותסיסה פוליטית וכלכלית מאידך הניעו את העולים לעלות לישראל. הם עלו בעקבות רבניהם בקבוצות ובודדים.

הפעילות הציונית במרכז מרוקו החלה בשנת 1908 עם הקמת "חיבת ציון” שהפיצה את "השקל" ומניות "אוצר ההתיישבות" בפס ובצפרו. קבוצות ציוניות שפעלו באותה עת היו ויצ"ו, הבונים, הצופים ועוד.

להמשיך לקרוא "תמצית סיפור העלייה של הקהילה מצפרו לארץ ישראל"

Create a website or blog at WordPress.com ערכת עיצוב: Baskerville של Anders Noren

למעלה ↑

%d בלוגרים אהבו את זה: