קהילת צפרו / סְפְרוֹ

נתבש"מ בו' אלול תשי"ב ( 1872-1952)

רבי ישועה שמעון חיים נולד בכ"ז באייר תרל"ב לאביו רבי מסעוד זצ"ל ונימול על ידי רבינו הרמ"א. בצעירותו למד ש"ס ופוסקים מתוך מסירות נפש והתנהג בחסידות עם קונו. נשא אשה בגיל י"ח. אחרי נישואיו למד בהתמדה עצומה, קם בכל לילה שלוש שעות לפני עלות השחר ולמד בלי הפסק עד מאוחר בלילה, כאשר אביו רבי מסעוד מדריך אותו ומכווין את עלייתו בתורה בכל תחומיה בנגלה ובנסתר בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ.

פעם כאשר תקפה אותו מחלה קשה, שכב כשלשה שבועות מחוסר הכרה. חכמי העיר ובראשם הגאון רבי אלישע אפריאט זצ"ל עשו לו שינוי השם והוסיפו לשמו את השם "ישועה", ומיד כשקראו השם ישועה הוא התעורר מתרדמתו וסיפר שהמלה הראשונה ששמע הייתה "ישועה".

רבי ישמ"ח עובדיה נתבש"מ בו' אלול תשי"ב, זקן ושבע ימים שבע פעלים לביסוס לימוד התורה, תקנות והנהגות הקהילה, דרושים ארגון חברות וכתיבת ספרים אשר המפורסם שבהם הוא "תורה וחיים" המכיל בקרבו קונטרס אמונת חכמים, חידושי תורה על תורה שבכתב ותורה שבע"פ, דרושים, פסקים וכתבים, פיוטים וקינות. כמו כן הספר "ישמ"ח לבב" – חידושים על הש"ס.

את תפקידו מילא אחרון רבני צפרו – בנו הגאון רבי דוד עובדיה זצ"ל. רבי דוד נולד בצפרו באייר תרע"ח. בהיותו
בגיל ל"ד עם פטירתו של אביו, ישב על כסאו ברבנות העיר ואף קודם לכן כבר עמד לימין אביו בהנהגת העיר עם זקנתו ומצב בריאותו הרופף של אביו זצ"ל.

מידע נוסף אודות הרה"ג ישמח עובדיה באתר החכם היומי > למעבר לחצו כאן

נלב"ע ד' אב התשי"ח (1920-1958)

נולד בעיר ספרו בשנת תר"פ (1920), צעיר הבנים למכלוף לוי ולפרחה לבית עוליאל, אח למימון, רבקה, עזיזה, סולטנה, אברהם, ביידה ואסתר. אביו, "למקדאם כלאל" היה מראשי קהילת "ספרו", שימש ראש חברת אליהו הנביא וראש החברה קדישא, ועסק כל חיו בזיכוי הרבים, במתן בסתר ובעזרה לנזקקים.

הוא גדל כבן לאחת המשפחות המכובדות בעיר "ספרו" והיה גבר נאה, בעל קסם אישי נדיר, תבונה וחוכמת חיים.    הופעתו הקרינה אצילות סגנון ויוקרה, בטחון עצמי ושקט נפשי והוא נודע כבעל חוש צדק מפותח, דעות ליברליות שהקדימו את זמנם, חוש הומור, שמחת חיים ואהבת חיים.

בתכונותיו ובאישיותו המיוחדים הוא גילם דמות מופת, היה אהוב ונערץ על כל מכריו ובני משפחתו, בָבָת עֶינָן של אחיותיו ומקור לגאוותן והערצתן, קשור אליהן בכל נימי נפשו ומסור להן בכל מאודו. חיבתו לזולת, רגישותו, נדיבותו ורוחב ליבו היו שם דבר והוא נודע בנכונותו להטות כתף, לתמוך ולעזור לבני המשפחה ולכל מי שנזקק לעזרה.

הוא אהב את החיים הטובים, תמיד הקרין על סביבתו שמחה ובדיחות דעת ולשונו שפעה הומור ושנינות.   לעיתים תכופות נהג לקיים מפגשים חברתיים בביתו או בבוסתנים שברחבי העיר, נהנה לארח ידידים ובני משפחה ולפנק אותם במעדנים ובמטעמים מיוחדים שבישל ורקח במו ידיו.

הוא טיפח חוג ידידים רחב שעליו נמנו הטובים שבבני הקהילה, כולם בקשו את קרבתו ואהבו לבלות בחברתו.   הוא היה אבן שואבת לאחייניו, שאף שהיו צעירים ממנו בשנים, נשבו בקסמי אישיותו ובדעותיו המתקדמות, ראו בו מודל לחיקוי, זכו להבנתו, מצאו אצלו אוזן קשבת ונהנו מחברתו ומעצותיו.

בשנת 1939 נשא לאישה את סתריה בת בכורה לאהרון טובלי ולחנה לבית עוליאל, הוא פינק אותה וחלק עמה את מנעמי החיים, העתיר עליה מכל טוב והרעיף עליה אהבה אין קץ. לצידה חווה שנים מעטות של אושר ועדנה ויחד זכו להביא לעולם שבעה ילדים. שמואל, יקוט, פאני, קמיל, מכלוף, ענת (Huguette) ורפאל.

הוא טיפח ופינק את בניו ובנותיו, הרעיף עליהם מתנות, תפנוקים, שפע ורווחה. חינך אותם על ערכי מוסר וצדק, נטע בהם שאיפה להישגיות ולמצוינות ודחק בהם ללמוד ולרכוש השכלה. את שמואל בכורו הועיד ללימודי רפואה (דבר שמימושו נמנע עקב מותו בטרם עת).

בתחילת דרכו, הועסק בבסיס צבאי אמריקאי ב- Port Lyautey שבו היה שוהה במהלך כל ימות השבוע ובסופי השבוע היה שב לביתו כשידיו עמוסות במתנות, פינוקים ודברי מותרות שאותם העניק ברוחב לב  לילדיו ולבני משפחתו.  בהמשך עזב את עבודתו והחל לסייע לאחיו הבכור מימון לוי ז"ל, שעסק במסחר סיטוני של גרעיני תבואה ומצרכי יסוד.

ביום ד' באב התשי"ח (21/7/1958), התלווה לנהג מקומי שהוביל משאית חדשה שזה עתה נרכשה עבור העסק של אחיו. בעת שעשו את דרכם לעיירה Imouzzer  הם נקלעו לתאונת דרכים חזיתית קשה והוא נהרג במקום.   נהג המשאית שישב לצידו שרד את התאונה ויצא ללא פגע.

צעיר מאוד היה, במיטב שנותיו ובשיא פריחתו כאשר נגדעו חיו בחטף.   הידיעה על מותו הטראגי הכתה בהלם את בני משפחתו, את חבריו ומכריו ותחושה של יגון ואבל כבד אפפה את כל העיר.  האובדן הקשה של דמותו הדומיננטית והאהובה, נגע לליבם של כל בני הקהילה וכולם נזעקו ובאו ללוות אותו בדרכו האחרונה ולהביע את כאבם וצערם.

רעייתו וילדיו מיאנו להתנחם והמשיכו לבכות את מותו גם בחלוף שנים רבות.  הטראומה הקשה שחוו הותירה בהם חותם לכל ימי חייהם והשפיעה רבות על אופיים, עתידם וגורלם.

דמותו המיוחדת נותרה חקוקה לעד, בליבם של מוקירי זכרו הרבים:   כאדם אהוב ואוהב, נערץ ורב קסם, מתקדם בדעותיו, אוהב חיים, רחב לב ונדיב, מפנק ומעניק.

מקום מנוחתו נקבע בעיר הולדתו , ספרו שבמרוקו

ת. נ. צ. ב. ה.

נכתב ע"י: ילדיו של המנוח

ספרם של הזוג מלר יצא לחנויות הספרים והוצג בכנס ילידי ספרו שנערך לאחרונה. מדובר בספר בו אוסף סיפורים וציורים פרי יצירתם משהות בת חודש ימים בעיר ספרו במסגרת הפרוייקט העולמי "שהות אומן " . הספר מאפשר הצצה אל העיר ספרו כיום , עיר בה עמד הזמן מלכת , עיר שבה מונומנטיים גדולים בדמות "בית החיים" ו- "אם הבנים" הם העדות לקהילה מפוארת שהפסיקה להתקיים שם לפני 47 שנים.

מכל הסיפורים בספר אני בוחר לפרסם את הסיפור זקן ה"צרפתי" כי הוא מציג טעימה מהגעגוע של האוכלוסיה המבוגרת בספרו לקהילה היהודית .

קריאה מהנה

אלי טובלי

הזקן ה"צרפתי" ( עמ' 39 )

הם, האמנים, נעמדו ליד דוכן ירקות ועסקו בקניית עגבניות, בצלים וארטישוקים (האיטלקייה רצתה לבשל לכולנו ריזוטו עם ארטישוק). עמדתי במרחק מה מהם, צמוד לקיר, נושא על כתפיי מספר חבילות קנויות על תקן קולב מהלך, או כפי שאני מכונֶה כאן (ולא רק כאן… אבל באהבה) "הגמל של דניאלה". היינו בלב השוק ונעמדתי כך כדי לא להפריע לתנועת האנשים והמריצות שנעו דרכי כמו נמלים בשביל עפר. הבוקר המאוחר היה קריר, השמיִם תכולים ללא שמץ עבים, ריח ירקות טריים מעורב באדֵי לחם טרי שעלו מתנורי אבנים מעבר לפינה שט לאט באוויר. למרות לבושי הפשוט, חולצת פלנל בכחול-שחור, מכנסי ג'ינס דהויים וסנדלים, הקרחת והשפם, המקטרת המעשנת שבפי הסגירה את עובדת היותי זר. לעברי התקדם באִטיות אדם זקן כבן שבעים-שמונים שנים. הוא לבש חליפה צנועה אך נקייה, ענב עניבה והחזיק בידו השמאלית מקל הליכה פשוט. הוא נראה מעט שונה מגלֵי האנשים שעברו-חלפו בין הדוכנים. אני מודה שהוא כנראה לא היה מעורר את סקרנותי אִלמלא נעצר מולי, נעמד לצִדי ופנה אליי בצרפתית מכובדת "parlez vous francais?" – "האם כבודו דובר צרפתית?".

עניתי: "כן, מעט".

ואז שאל: "מהיכן כבודו אם מותר לשאול?".

היססתי מעט, אבל עניתי: "אני מישראל ואני מתארח כאן בדאר-אטמני אצל ג'סיקה".

עיניו אורו והוא פצח במונולוג שאני עושה כל מאמץ שלא להפסיקו ועם אוזניים זקורות:

"אם כן אתה יהודי וזה טוב. אתה לבטח יודע שפה, ממש כאן, ב'מדינה' וב'מלח' שמעבר לנהר, חיו היהודים. כאן ממש חיינו, אנו המרוקאים המוסלמים והיהודים ביחד בשכנות טובה מאוד. אם אתה לא יודע, אז לספרו קראו פעם 'ירושלים של מרוקו' כי בזמנים מסוימים בעבר מחצית מאוכלוסיית ה'מדינה' היו יהודים ובהם רבנים דגולים. דע לך שאז המצב הכלכלי והחברתי היה מצוין, היה הרבה כבוד בין המסגד לבית הכנסת. כמו כן דע לך שכאן לא היו מעולם נוצרים, רק שם למעלה (הוא הצביע על הגבעות ממערב לעיר) היו הווילות של הצרפתים והם לא הגיעו לכאן, הם לא ירדו לכאן, שלחו את המשרתים לקניות (גם כיום האזור קרוי הרובע הצרפתי וגרים בו עשירי העיר ומכובדים מסוג זה או אחר; בהמשך למדתי שהכובשים הצרפתים בחרו לגור בנפרד ותמיד ידעו לבחור מקומות עם נוף מרהיב, אדמה טובה להקמת חוות חקלאיות מתקדמות, מזג אוויר נעים, ושם בנו בסגנון אירופי. אצלם הגגות היו תמיד עם רעפים, מה שלא מקובל, עד היום, בבנייה המקומית, שמעדיפה גגות שטוחים. כשנסענו מספרו לקזבלנקה לשדה התעופה, ביום עזיבתנו, הראה לי יוסוף הנהג את שרידי אותם בתי רעפים לאורך הדרך, שלקחה כארבע שעות, שלוש מאות קילומטרים ממזרח למערב), ואז, כאשר עזבתם, אתם היהודים, אין לי מושג למה, העניינים כאן השתנו לרעה, ואתה יודע למה? כי בסך הכול הם היו מלומדים, הם מאוד החשיבו את החינוך והלמידה וזה היה טוב גם עבורנו…

כן, אני יודע שהיו פה ושם גם התנכלויות ליהודים, אבל זה היה מקרים בודדים… האמת היא שאני יודע למה עזבתם, נסעתם לישראל, שם יש לכם מדינה מפוארת שהלוואי עלינו… אינני רוצה לומר דבר רע על המלך כי בסך הכול הוא בסדר וכל הזמן יש שינויים ושיפורים וזה רק לטובה למרות האִטיוּת, ובכל זאת לא הייתה לכם סיבה לעזוב וחבל…".

המונולוג הזה נאמר לאט, בקול שקט, בצרפתית טובה ואפילו טובה מאוד, ברהיטות ובנחרצות, ריח של כנות ואהדה לא מזויפת נדף ממנו. הודיתי על הסיפור והמחמאות, אך לא התאפקתי מלשאול: "האם במקרה אינך 'יהודי סמוי' או קשור ליהודים בדרך כלשהי?".

"לא, אבל מאוד הזדהיתי איתם… אני מניח שהיום כאלמן זקן וערירי יכולתי ליהנות מחברתם וחבל, אבל אלה החיים, מה לעשות".

הבעתי שוב את תודתי העמוקה, לא המשכתי בשיחה, לא רציתי לחטט בפצעים וכדומה. הוא המשיך בדרכו בצעדים אִטיים, גבו התרחק ונמך בתוך חלל ההמולה של השוק. נדמה היה לי שחלמתי בהקיץ… לא, זה היה באמת. במהלך השהות נתקלתי בסיפורים דומים מפיהם של זקנים וזקנות בשוק ובעיר, כאלה שזכרו את התקופה שלפני עזיבת היהודים במהלך העשור השביעי של המאה הקודמת. ברוב המקרים מדובר בזקנים שהיו אז ילדים או נערים ושמעו הרבה מהוריהם שנפטרו.

תשומת לִבּי הוסבה עם הזמן ובזכות ריבוי המגעים והשיחות מהסוג הזה לעובדה בלשנית מהותית: כמעט תמיד מילת המפתח היא עזיבה. לא שמעתי מעולם את המילה גירוש או רדיפה. מִדי פעם שמעתי על עזיבה פתאומית או בריחה וזה תמיד היה מלווה בסימן שאלה. האם מדובר ברצון תת-מודע להימנע מרגשי אשמה או התנצלות? נדמה לי שהתשובה היא שלילית, בעיקר אם מחברים את זה לסיפורים מקבילים של היהודים הישראלים.