נלב"ע ג' אדר תשנ"א (1925-1991)
נולדה בעיר ספרו בחודש אלול תרפ"ה (ספט' 1925) בת בכורה לאהרון טובלי ולחנה לבית (עוליאל), אחות ליובל, גרסיה ז"ל, רוזה, יקוט, שולה, שמעון, דוד וסוזן.
אביה אהרון טובלי ע"ה, היה סוחר דגנים ושותף עסקי עם תושבים מקומיים שגידלו בעבורו עדרי צאן. אימה, חנה ע"ה, היתה עקרת בית ודאגה לטיפוח הבית ולגידול הילדים.
כבת בכורה, זכתה בבית הוריה ליחס אוהב ומפנק וקיבלה תמיד את כל מבוקשה. כשגדלה והיתה לנערה, ניחנה בחן מיוחד, ביופי נדיר, במזג נוח ובמידות טובות. כשהגיעה לפרקה נעתרה לחיזוריו של יצחק לוי ז"ל (בנם הצעיר של מכלוף לוי "למקדאם כ'לאל" ופרחה לבית עוליאל) שהיה מהטובים והמיוחסים שבבני העיר ספרו.
הם נישאו בשנת 1939 והחלו את חייהם המשותפים בחדר שהוקצה להם בבית הוריו. הוא היה ידוע כאדם מתקדם בדעותיו, נדיב ובעל לב רחב, העתיר עליה מכל טוב והרעיף עליה אהבה אין קץ. הוא פינק אותה וחלק עמה את מנעמי החיים. לצדו, חוותה בתקופה זו שנים יפות ומאושרות, שבמהלכן בנו את ביתם ונולדו שבעת ילדיהם. שמואל, יקוט, פאני, קמיל, מכלוף, ענת (אוגט) ורפאל.
ב- 21/7/1958, בעת שנסע לעסקיו שבעיר- Imouzzer des Marmoucha, נקלע יצחק בעלה, לתאונת דרכים חזיתית קשה ונהרג במקום. מותו הטראגי היכה בהלם את כל תושבי העיר, שם קץ לשנות חיה היפות וקטע בפתאומיות את שאיפותיה ותקוותיה לעתיד. היא הפכה בן לילה לאלמנה צעירה ששכלה את בעלה האוהב והתומך ועל כתפיה הוטלה דאגה עצומה לפרנסת משפחתה.
שבעת ילדיה הרכים שזה עתה התייתמו מאביהם הנערץ, נחשפו מדי יום לעוצמת הצער והייסורים שחוותה אימם, היו עדים למסכת חייה העגומים ולתהליכי אבל מייסרים וכואבים שגזרה על עצמה.
בנה בכורה שמואל, שזה עתה סיים את חוק לימודיו, נאלץ לגנוז את תכניותיו ללימודים גבוהים ויצא לעבוד בעיר הגדולה, ע"מ לסייע לה לקיים בכבוד את אחיותיו ואחיו הקטנים.
שמועות מדאיגות, שהגיעו לאזניה בדבר פעילותו החשאית של שמואל בנה, בארגון מחתרת ציוני שפעל במרוקו, הגבירו מאוד את חרדתה והיא גמרה אומר לעלות מייד עם ילדיה לארץ ישראל.
בשנת 1962 עלתה והתיישבה עם משפחתה באשדוד. היא התמודדה עם קשיי קליטה ופרנסה בסיועם של ילדיה הבוגרים שנרתמו לסייע לה. ונאבקה להבטיח את רווחתם ועתידם של ילדיה.
למרות הקשיים הרבים, לא הזניחה מעולם את תפקידה כאם מסורה ואוהבת, היתה תמיד קשובה לדאגותיהם ולרצונותיהם וקיבלה בהבנה ובאמפטיה את כל החלטותיהם. לא חדלה מתמיכתה בכל אחד מבניה ובנותיה עד שהקימו את משפחתם ובנו את ביתם.
למרות שהפגינה תמיד איפוק, שקט נפשי ונינוחות מעוררי כבוד, נראה כי משקעי הטראומה הקשה שחוותה, תהליך האבל הכואב והממושך ותלאות החיים ודאגות הפרנסה שהיו מנת חלקה במשך שנים רבות, החלו לתת את אותותיהם. והיא לקתה בליבה והפכה לאישה מופנמת ועצובה מאוד.
חרף מצבה הבריאותי הרעוע ואמצעיה המוגבלים, היא סירבה בתוקף להצעות ילדיה לעזרה כלכלית, המשיכה לארח בביתה בסבר פנים יפות וברוחב לב וגם עזרה וטיפלה בנכדיה הקטנים באהבה רבה.
בשנת 1989 חלה הרעה במצב בריאותה, ייסוריה גברו והיא לקתה בדום לב בעת ששהתה בביתה.
לאחר אשפוז ממושך חזרה לביתה אך לא שבה לאיתנה, מצבה הבריאותי המשיך להתדרדר בהתמדה, היא התקשתה בתפקודיה היומיים אך סבלה את ייסוריה באיפוק ובשקט האופייניים לה. ענת בתה הצעירה שהתגוררה בביתה עמדה לצידה וסעדה אותה עד יומה האחרון.
בשנה האחרונה לחייה היו ייסוריה קשים מנשוא, אך בליבה קיננה תמיד משאלה ותקווה כמוסה, לזכות עוד בימי חייה בזרע של קיימא. נכד זכר שיישא את שם בעלה המנוח וימשיך את שושלתו.
בעודה שוכבת על ערש דווי, התבשרה על לידתם של שני בנים תאומים לבנה מכלוף וזמן קצר לפני פטירתה הניחו בזרועותיה את הרך הנולד שנקרא על שם סבו המנוח "יצחק לוי". בעודה מאמצת אותו אל חיקה, אורו עיניה לפתע ותחושת הסבל שאפפה את פניה הוחלפה במבע רך של סיפוק ושלווה. ניכר היה שבזאת נמצאה לה נחמה ובא מרגוע לנפשה.
היא נפטרה בייסורים קשים, ב- ג' אדר תשנ"א, 17/2/1991, ונטמנה בבית העלמין באשדוד.
היא תזכר לעד, כדמות מופת. אישה שסבלה תלאות וייסורים קשים, בשקט ובאיפוק ראויים להערצה. מעולם לא השמיעה טרוניה ולא התלוננה על מר גורלה. עד יומה האחרון לא חדלה מלהתאבל על מות בעלה ולהתנזר ממנעמי החיים. כל חייה סלדה מרכילות ונהגה כבוד בזולת.
בהופעתה ובהתנהגותה הפגינה תמיד אצילות, צניעות, נינוחות ושקט נפשי.
ת. נ. צ. ב. ה.
נכתב ע"י: ילדיה של המנוחה, להנצחת זכר אימם
