בס"ד

נלב"ע ו' ניסן ה'תשל"ט ( 1895-1979)

נולד בצפרו בשנת ה'תרמ"ה ליעקב וחנה סודרי ע"ה. למימון היו שישה אחים: הבנות היו זוהר, רחל ומאנין, והבנים יוסף, וידאל, ומשה. נשא לאישה את מרת פרסיאדה בת ישועה ורנה עוליאל ע"ה, ב-ט' בניסן ה'תרס"ט, בצפרו שבמרוקו.

מרת פארסיאדה ע"ה היא נכדתו (בת בתו) של הרב הגדול רבי אבא אלבאז זצ"ל , להלן קישור לעמוד הנצחתו.

בשנת ה'תרפ"א (1920), עלו מימון ופרסיאדה לארץ ישראל, עם ילדיהם לבנה, יעקב, תמר, וזוהר, ויחד עם האם, חנה, והאח משה, ומשפחתו, והגיעו לירושלים עיר הקודש, יום ששי ערב שבת קדש, כ"ט בכסלו, נר חמישי של חנוכה. בארץ נולדו ילדים נוספים: ציון, אסתר, יוסף, מאיר, יהושע, שושנה, שמחה, מרדכי, וגאולה.

משפחת סודרי , העלייה מצפרו 1920
מימון ופרסיאדה סודרי עם ילדיהם בתמונה משפחתית מ-1920 שנת עלייתם לארץ ישראל . משמאל לימין : הבן יעקב , הבנות תמר , לבנה והתינוקת זוהר ע"ה . התמונה פורסמה בספריו של רבי דוד עובדיה זצ"ל והועברה אלינו באדיבות מר אלי פילו מאתר מורשת מרוקו

הבת זוהר נפטרה בהיותה כבת חצי שנה, מחמת הקור והתנאים הקשים שהיו להם, לפני שמימון מצא עבודה שתאפשר לו לחיות בתנאים מעט יותר טובים. גם הבת הקטנה, גאולה, שנולדה בחודש תמוז שנת ה'תרח"צ, נפטרה לאחר מספר חודשים מלידתה.

מימון ומשפחתו גרו בעיר העתיקה בחצרו של מרדכי אלמשעלי. מימון ואחיו משה, עבדו יחדיו כשלוש שנים, בעבודות בנייה שונות, בתוכן בניית בית היתומים 'דיסקין', בשכונת גבעת שאול בירושלים. עד שמימון התחיל לעבוד בבניין ישיבת "פורת יוסף" שבעיר העתיקה. לאחר מכן החל מימון לעבוד כשמש בישיבה, למשך שנים ארוכות.

בשנת ה'תש"ד עזב מימון את הישיבה, ועבר עם אשתו פרסיאדה וילדיהם לשכונת זכרון טוביה, שם היה שמש בבית הכנסת "זכור לאברהם".

עברו לכפר סבא בשנת תש"י (1950), שם קבעו את ביתם.

יהי זכרו ברוך

להלן קישור לעמוד ההנצחה של מרת פרסיאדה ע"ה 

הובא לפרסום ע"י נכדו טל רחמים היו'

 

מרת פרסיאדה סודרי ע"ה
מרת פרסיאדה סודרי ע"ה
מרת חנה סודרי ז"ל
מרת חנה סודרי ז"ל

מימון ומשה היו חזקים ואמיצי לב. כאן המקום להביא שני סיפורים על גבורתם ואומץ ליבם של האחים מימון ומשה סודרי.

מספר מאיר סודרי הי"ו, בנו של מימון סודרי:

בניין הארץ

בשנים הראשונות לבואם לארץ באחד הימים פגש מימון כמה יהודים שעבדו בבניין וביקש מהם לדבר עם הקבלן כדי שיעסיקם, אפילו במחיר השכר שמקבלים הערבים. ואכן, הקבלן החל להעסיק אותם בבניין "ביקור חולים" החדש.

כשנסתיימה שם העבודה, עברו מימון ואחיו משה לעבוד בבניין "בית יתומים דיסקין" הנמצא בשכונת גבעת שאול. מכיוון שהיו חזקים, עסקו בהרמת מדרגות ומשקופים לקומות הגבוהות. בין הפועלים היו גם פועלים ערבים מהכפר "ליפתא" שנמצא בתחתית ההר בכניסה לירושלים.

נהוג היה אז שהקבלן משלם את שכר הפועלים ביום שישי עבור שבוע עבודה. פעם אחת ארבו לקבלן כמה ערבים בכניסה לשטח הבניין, חטפו ממנו את התיק עם הכסף וברחו לכיוון "ליפתא". הקבלן הגיע מבוהל ומפוחד וסיפר על כך לשאר הפועלים. מימון ואחיו משה, שהיו צעירים ואמיצים, שאלו את הקבלן לאיזה כיוון ברחו הערבים, והבטיחו לו להשיג את הכסף. הם לקחו בידם שתי מוטות ברזל, ויצאו לכיוון הכפר "ליפתא".

הם הגיעו לכפר באיגוף כך שהגיעו למבואות הרחוקים של הכפר, וראו שם קבוצה של ארבעה ערבים יושבים תחת עץ ומחלקים ביניהם את השלל. משה, האח הצעיר, התקרב בשקט וכאשר הגיע למקום בו ישבו, התרומם בצעקות, ובערבית אמר להם: "גנבים, תנו מיד את הכסף. אינכם מתביישים לגנוב את השכר של הפועלים שעבדו קשה כל השבוע?", הערבים הנדהמים למראה שני היהודים העומדים מעליהם עם מוטות ברזל, לא זזו ממקומם, ומשה אסף מהם את הכסף ושאל איפה התיק. כשהחל אחד מהם לגמגם, ניגש אליו משה ודחף אותו, ובאמת ישב הוא על התיק עם הכסף. האחים איימו עליהם שלא יזוזו וחזרו אל הקבלן להשיב לו את כספו.

הקבלן הודה להם מקרב לב ושילם להם תוספת יום עבודה לשכר השבועי שלהם, לאות תודה.

חסד של אמת

מספר ציון סודרי הי"ו, בנו של מימון סודרי:

כל הלוויות של העיר העתיקה והעיר החדשה, היו עוברים דרך שער האשפות, וכשהיו עוברים בשער האשפות, היו הערבים זורקים עליהם אבנים.

אז פעם, היה אבא מדליק את המנורה של יום חמישי, בישיבה – ישיבת פורת יוסף. והנה הוא רואה שהאנשים האשכנזים באים, מלמטה, אמר להם: "מה יש?", אמרו לו: "זרקו עלינו אבנים", שאל אותם: "מה עשיתם?", אמרו, "כלום, השארנו את המת למטה"; אבא צעק עליהם!,  לקח את שני אחים שלו, והלך למקום הלוויה, שמה זרקו אבנים, ואבן פגעה בדוד משה, במצח. אז אמר לו אבא, "אל תלך לבית החולים "משגב לדך", תיכף תבוא משטרה, קודם שיקברו את האיש"! הלכו מימון ואחיו וקברו את האיש, חזרו, ואז, אבא רדף אחרי הילד שזרק את האבן על דוד משה, עד למעיין השילוח, לקח את הילד, הביא אותו למטבח של בית כנסת, סגר עליו, והילד היה בוכה, בוכה…

אחר כך באו משטרה, ואמרו שמימון, "אבו שחאדה" קראו לו, ש"אבו שחאדה" דקר ערבי, אמרו להם, זה לא נכון! חכם בן ציון חזן, שהיה מנהל הישיבה, אמר להם: "הוא לא עזב את המקום כל הזמן פה", בסוף, אבא אמר לשוטר, אני רוצה שאבא של הילד יבוא, ייתן לדודי משה קנס… ואז, עשו "סולחה", עם ה"מוכתר" של הכפר, והוא הבטיח להם מהיום לא יזרקו שום אבנים!

הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שמע על מה שאירע, וקרא למימון, אמר לו, "איך עשית את זה?", אמר לו הרב זוננפלד: אני מברך אותך שהבנים שלך יהיו כולם יראי שמיים, וכולם יגדלו וכולם יחזרו מהמלחמה במהרה…

 ונוסיף עוד סיפור מיוחד שמספר מאיר סודרי:

  אבינו היה יהודי גאה ביהדותו והיה קנאי על הכבוד היהודי , באחד הימים כאשר היה בעבודתו בישיבת פורת יוסף הגיעה אליו אישה מפוחדת שהתלוננה על ערבי  כלילי (חברוני) שבא להביא פחם לבית חולים משגב לדך הסמוך לישיבה. היא סיפרה לו שבשעה שבנה הקטן רצה להיכנס לישיבה היה עליו לעבור סמוך ליד הגמל שרבץ בפתח הבית חולים הערבי רצה להפחיד את הילד הוא משך בחבל הוריד את ראשו  של הגמל סמוך לפניו של הילד הקטן שנבהל מאוד והחל לצעוק. אימו שהייתה בקרבת מקום מיד באה וניגשה לבעל הגמל והעירה לו מדוע הפחיד את הילד! הכלילי מרוב חוצפתו החל לגדף ולצעוק על אם הילד. האם ירדה מיד למימון וסיפרה לו  על הערבי שגידף והעליב אותה. אבי מיד עלה לכניסה של הישיבה שם רבץ הגמל והחל לשאול את הערבי מדוע הפחיד את הילד וגידף את אימו? הערבי מרוב חוצפתו החל לקלל  את אבי ומתוך הוויכוח שפרץ בניהם הוא אמר לאבי מי אתה "יהודי אל כלב"  אבי לא חשב פעמיים וסטר לו על פניו בכף ידו הגדולה והחזקה עד ששני שיניו של הערבי נשברו ודם רב ירד מתוך פיו. הערבי מיד ברח מהמקום והחל לצעוק "קטלוני אל יהוד" לכל אורכו של רחוב היהודים עד שהגיע לתחנת המשטרה והתלונן על אבי ששבר לו את שיניו מיד בא הסמל הערבי למקום שבו רבץ הגמל והחל לחקור את אבי מדוע הרביץ לערבי בעל הגמל מוביל הפחם.  אבי סיפר לו שבעל הגמל הפחיד את הילד והעליב את אימו של הילד.  אז אתה מודה ששברת לו את שיניו" כן!! תראה הסמל אני באתי לארץ ישראל שאף אדם לא יעז ויקלל אותי. ויגיד לי "יהודי אל כלב"  עכשיו  תשאל אותו מדוע קילל אותי וקיבל את מכות האלו הסמל שאל את הערבי כך אמרת לו? הערבי המוכה שתק.  אז הסמל אמר לו תלמד לשמור על פיך ועזב את הערבי במקום,  .הערבי  שפחד להישאר ליד אבי  השאיר את הגמל וברח מהמקום. הגמל נישאר רובץ תחתיו עד למחרת שבעל הגמל בא ועימו מוכתר הכפר שלו מחברון שביקש לעשות סולחה ביניהם. אבי אמר למוכתר מהיום והלאה בשעה שהערבי רוצה להביא את הפחם לבית החולים שיבוא עמו אדם מבוגר שיודע לכבד בני אדם, וכך אבינו שמר על כבודו של יהודי גאה.