בס"ד

נלב"ע ב-יח' בניסן ה'תש"מ (1892- 1980)

נולדה בצפרו בליל פסח – ט"ו ניסן ה'תרנ"ב לישועה ורנה אוליאל ע"ה, אחות ל-3 אחים: יאמנה, שרה ואברהם.

נישאה למימון סודרי ביום רביעי ט' בניסן ה'תרס"ט (1909), עלו לארץ ישראל, יחד עם ילדיהם לבנה, יעקב, תמר, וזוהר. קבעו את ביתם בירושלים עיר הקודש, ערב שבת קודש, נר חמישי של חנוכה, ה'תרפ"א (דצמבר 1920).

בארץ נולדו ילדים נוספים: ציון, אסתר, יוסף, מאיר, יהושע, שושנה, שמחה, מרדכי.

מרת פארסיאדה ע"ה היא נכדתו (בת בתו) של הרב הגדול רבי אבא אלבאז זצ"ל , להלן קישור לעמוד הנצחתו.

פרסיאדה ובעלה מימון התגוררו בעיר העתיקה בירושלים, מימון עבד כשמש בישיבת "פורת יוסף' בעיר העתיקה.

בשנת ה'תש"ד עזב מימון את הישיבה, עבר עם אשתו פרסיאדה וילדיהם לשכונת זכרון טוביה, שם היה שמש בבית הכנסת "זכור לאברהם".

עברו לכפר סבא בשנת תש"י (1950), מאז שם נקבע ביתם.

פרסיאדה נפטרה לבית עולמה בחול המועד פסח, יום ששי ערב שבת קודש, י"ח ניסן ה'תש"מ.

מקום מנוחתה נקבע בבית העלמין בהר הזיתים בירושלים סמוך לקברו של בעלה מימון ע"ה .

יהיה זכרה ברוך


 

דברים שכתב לזכרה בנה מאיר סודרי הי"ו:

מילים מספר לזכרה של אימנו .

פרסיאדה סודרי בתם של רינה וישועה לבית עוליאל, אימנו הצדקת והענווה, ירשה את התכונה הזו מהסבא הגדול רבי אבא אלבז זצ"ל, שהיה ארבעים שנה רבה הראשי של העיר ספרו שבמרוקו. הסבא ידוע היה בעירו כרב שמשכין שלום בן אדם לחברו ובין איש לאשתו.  עליו היו אומרים: "עולים ללשכתו כשני שונאים, ויורדים כשני אחים  חברים".

כך גם אימנו הצדקת שהייתה ענווה, ומעולם לא שמעתי אותה מרימה את קולה בבית לא בפני אבי, ולא על הילדים.

אימנו עברה ימים קשים גם מבחינה כלכלית בדאגתה לגדל משפחה ברוכת ילדים. בעליית הורינו לארץ ישראל אימנו הייתה בודדה ומנותקת מכל משפחתה. בירושלים לא הייתה לה שום חברה או מכרה מלבד גיסתה אסתר, אשתו של דודי משה (סודרי).

לאימנו שתי בנות שנפטרו בהיותן תינוקות האחת ששמה זוהר נפטרה מחוסר תזונה נכונה ומהקור הירושלמי שהיה בשנה הראשונה לעליית הורינו לארץ ישראל. הבת השנייה, שקראנו לה גאולה, שהיא למעשה הבת האחרונה שנולדה, נפטרה בחודשיה הראשונים.

בבית גדלנו אחד עשר אחים ואחיות וברוך השם כולם הקימו משפחות לתפארת.

מגורינו בבניין ישיבת "פורת יוסף" היה. בחדר אחד גדלנו, בחדר שמעולם לא נכנסה בו השמש. לפעמים הייתה איזו שעה קלה בבוקר שאור השמש חדר מחלון היחיד שהיה סמוך לדלת הכניסה.

המטבח היה מחוץ לחדר, מתחת לשיפוע המדרגות היורדות לאורכו של הבית, כך שבקושי אדם אחד יכול היה לגשת לברז שהיה מעל הכיור. את הכיור בנה אבא ממלט שחור, וליד הכיור משטח מבטון עליו עמדו הפתיליות והפרימוס שאמא הייתה מבשלת עליהם. בהיות ואימנו לא הייתה גבוהה, בקושי הסתדרה במטבח שחציו מגולה לגשמים ולקור הירושלמי.

במטבח הזה אימנו הייתה מבשלת את הארוחות לילדי הבית. היא לא אפתה  עוגות מיוחדות. הכול בגלל המצב הכלכלי הסתפקה במצרכים החיוניים ביותר.

כאשר הייתי הולך עם אימי לשוק (הביזר), היא הייתה עוברת את כל השוק ובודקת את המחירים, ולאחר מכן הייתה חוזרת וקונה אצל הירקן שמחיריו היו נמוכים. הירקנים הערבים היו מכירים אותה וקוראים "אל יהודיה". אצלם הייתה קונה כל מיני ירקות ופירות שהבשילו יתר על המידה, והם היו מוכרים לה אותם בחצי מחיר. מהפירות האלו אימי הייתה מכינה ריבות שמהם אכלנו רוב השנה פרוסת לחם מרוחה בריבה וכוס תה, שפעמים רבות זו הייתה ארוחת בוקר או ערב היחידה. מהעגבניות הבשלות הייתה מכינה תרכיז שממנו בשלה את הארוחות.

לכבוד שבת הייתה אמא קונה קצת אגוזים, ומחלקת ילדים לאחר הקידוש, ואומרת שזה פותח את התיאבון, שלא היה חסר לילדים.

מעניין הדבר שבביתנו לא השתמשנו במוצרי חלב. אימי הייתה קונה חצי ליטר חלב אם זה להכנת דייסה לתינוק או לאבי שהיה רגיל לשתות כוס קפה עם מעט חלב בבית.

בימי החורף הייתה אמא קונה רגל פרה, או כמה רגליים של עיזים, ועובדת קשה מאוד כדי לנקותם, עד שהיו מוכנים לבישול או לחמין של שבת. את עצמות הרגל הכניסה לסיר החמין עם כמה תפוחי אדמה וביצים, ומזה היה יוצא חמין לשבת, טעים ומזין, שממנו אכלו אפילו חמישה עשר איש, שכללו את בני המשפחה ואורחים שהיו מזדמנים לכבוד שבת. אמא השתמשה הרבה בקטניות, כמו עדשים, חומוס, שעועית, ומהם הייתה מכינה מרק חם וטעים.

מקופסת סלמון או סרדין הייתה מכינה ארוחה שלמה. הייתה טוחנת את הדגים יחד עם לחם ותבלינים ומכינה מהם קציצות.

כאשר רצתה לפנק את הילדים, הייתה לוקחת כמה פרוסות לחם וטובלת אותם במים ובמעט חלב, והייתה מטגנת את הפרוסות עם ביצה, ומפזרת עליהן מעט סוכר, והילדים היו אוכלים כאילו הייתה זו ארוחת מלכים טעימה.

אימי הייתה רגילה להכין את הלחם בבית. פעמיים בשבוע אימי הייתה לשה בצק ללחם, ובבוקר אחד הילדים היה לוקח את הלחמים לאפיה בתנור. כך גם עוגות, היא הייתה מכינה בצק מקמח ומים וממנו מכינה עוגות בצורות שונות; במיוחד לפורים הייתה נוהגת להכין מקמח ומים כל מיני צורות,  ובשעה  היו מביאים אותם מהתנור היא הייתה נוהגת לקשור בחוט כל מיני צורות של עוגות, וכל ילד היה תולה אותם על הקיר מעל המיטות.

אני זוכר שבילדותי הייתי מלווה אותה לקניות בכל יום חמישי אבי היה נותן לה חמישה גרוש ולפעמים גם עשרה גרוש ומהתקציב הזה אימנו הייתה צריכה לקנות מצרכים, כגון בשר וירקות, ולשלם לבעל חנות הבדים שהייתה קונה ממנו בתשלומים. בעל חנות הבדים כיבד אותה מאוד, ואם הייתה נשארת לו חתיכת בד מהחבילה, היה מוכר אותה לאימי בהנחה גדולה, וכך היא הייתה אוספת כל מיני שאריות של בדים, ופעם בשנה הייתה מזמינה את התופרת השכנה, שהייתה מביאה עימה את מכונת תפירה, ותופרת לנו בגדים ולאחיותיי שמלות לפי הג'ורנל, היות ולאימי הייתה מכונת תפירה ידנית, שביד אחד מושכת את הבד וביד השנייה הייתה מפעילה את המכונה.

יום הכביסה היה יום מייגע במיוחד. אמא הייתה יושבת ליד פיילה גדולה מנחושת, שהייתה מוצבת על הפרימוס להרתחת הכביסה, ובידיים מכבסת את הכביסה בסבון גדול, שהכיל סודה או בורית, אשר הרסו את כפות הידיים.

לאימנו לא היו חברות. מעולם לא ראיתי אותה יושבת על כוס קפה משוחחת עם  השכנות. תמיד הייתה עסוקה או בבישול. או בכביסה. או בתפירה.

בשעה שהייתה הולכת לבית יולדות. לא הייתה עימה מי שהיא שתסעד אותה אחרי שלושה ימים בבית יולדות, כבר הייתה על הרגליים לטפל בתינוק ובשאר הילדים.

הרבה ימים קשים היו לאמא פרסיאדה, והודות לילדים שגידלה ולעיסוק הרב בבית, הייתה עם כוח ושמחת חיים. תמיד ידעה לקבל בשמחה את האורחים שבאו לבקר במאור פנים שהקרין טוב לסביבה.

היא הסתפקה במועט ודאגה בעיקר לשלומם ובריאותם של בני המשפחה, ובמיוחד בימים שבהם אבא היה חולה, הייתה תומכת ומעודדת את כולם, למרות שכל העול היה נופל עליה.

כאשר אבינו שבר את אגן הירכיים הוא שהה בבית חולים "מאיר" תקופה קצרה. כאשר הרופאים החליטו שצריך לעבור ניתוח ואבי התנגד מאוד!! הרופאים החתימו אותו שהוא מתנגד לעבור ניתוח. מאז אבינו ישב בכיסא גלגלים וכל הטיפול נפל על אימנו, והיא לא נשארה עם הכוחות שהיו לה בצעירותה. כך שהטיפול באבי היה קשה מאוד. אחרי פטירתו של אבינו, אימנו נשארה לבדה בבית. אנחנו היינו מזמינים אותה מידי פעם בפעם לעשות עימנו את השבת אבל המדרגות בביתנו הקשו עליה.

בחודשים האחרונים אימנו שהתה ימים רבים בביתה של שמחה אחותי ברמת גן.  באחד הימים כאשר אני וציון בקרנו אותה ברמת גן היא אמרה לי: "בוא תשמע מה שחלמתי השבוע!". היא סיפרה לי את חלומה, שהיא ראתה את אבינו לבוש בחליפה מהודרת עומד ליד שער של גן גדול, ואומר לה: נו, מתי את באה?? כבר הרבה זמן אני מחכה לך!!! אני אמרתי לה "חלומות שווא ידברו" והכול שטויות. אבל אחרי שבוע ימים היא חלתה, ואחותי שמחה טלפנה לנו. אני וציון נסענו מיד ובאמבולנס הבאנו אותה לבית חולים ,מאיר" בכפר סבא. לצערנו, אחרי כשבוע ימים היא נפטרה, בחול המועד של פסח שנת תש"מ, בתום שנה אחרי שאבינו נפטר בניסן תשל"ט. המעניין בדבר, שהורינו נישאו בחודש ניסן, ובמלאות שבעים שנה לנישואיהם הם הלכו לבית עולמם.

יהי רצון שזכותם תגן עלינו אמן ואמן !!


 

קברה של פרסיאדה סודרי ע"ה

להלן קישור לעמוד הנצחה של מימון סודרי ע"ה 

מימון סודרי
מימון סודרי ז"ל

 

סבא דמשפטים רבי אבא אלבז זצ"ל