קהילת צפרו / סְפְרוֹ

בס"ד

מאת : דוד אפרתי- אפריאט

החל מ-1830 ועד לכיבוש מרוקו על ידי הצרפתים ב-1912,התנהלה העלייה לא"י .התקווה לגאולה והרצון למלא מצוות העלייה וישוב הארץ מחד,ותסיסה פוליטית וכלכלית מאידך הניעו את העולים לעלות לישראל. הם עלו בעקבות רבניהם בקבוצות ובודדים.

הפעילות הציונית במרכז מרוקו החלה בשנת 1908 עם הקמת "חיבת ציון” שהפיצה את "השקל" ומניות "אוצר ההתיישבות" בפס ובצפרו. קבוצות ציוניות שפעלו באותה עת היו ויצ"ו, הבונים, הצופים ועוד.

הצהרת בלפור בשנת 1917, התפרשה כאתחלתה דגאולה, עוררה מחדש את הרצון לעלייה אך בגלל המלחמה יצאו הראשונים רק ב-1920. מספר היהודים במרוקו היה אז כ- 130,000 נפש ומתוכם כ- 10,000 בפס ו- כ-4,000 בספרו. השואה, ממנה יהדות מרוקו, ניצלה בנס, הבליטה את שותפות גורל היהודים והביאה לשינוי חד ביחס התנועה הציונית להביא ארצה כ-חצי מליון היהודים הנשכחים בצפון אפריקה.

בשנת 1943 הגיעו שליחי עלייה ראשונים מהארץ ושלוש אניות מעפילים יצאו לדרך ללא היתר. הקמת מדינת ישראל נתקבלה במרוקו בהתלהבות. העלייה מגיעה לשיאה ב-1955.

ב- 1956 לאחר קבלת עצמאותה, מרוקו סגרה את משרדי הסוכנות היהודית וב- 11/6/56 תנועת העלייה ירדה למחתרת. טביעת אניית המעפילים "אגוז" ב-11/1/61 חשפה בפני העולם את מאבקם העיקש של יהודי מרוקו לעלות לישראל.

בעקבות לחץ בינלאומי ולאחר עלייתו של חסן השני ב-1961,התיר המלך את "יציאת מרוקו" ותוך 3 שנים הצטמקה הקהילה היהודית במרוקו. מתוך 160,00 יהודים שנמנו במפקד של 1960 הגיעו לארץ 89,742 נפש. סה"כ עלו ממרוקו בשנות ה-60 כ-226,000 נפש.

בפס נשארו כ-400 יהודים ובצפרו כמה עשרות יהודים , משפחות בודדות אשר עלו לארץ בסופו של דבר בשנת 1972 שלאחריהם לא התקיימה יותר הקהילה היהודית בעיר .