בס"ד

נולד בכ"ה באייר התש"ו במלאח היהודי בספרו לסולטנה ופנחס הרוש.
הוריו קראו לו בשם יעקב ציון. תוספת השם ציון היתה משני טעמים, אחד בשל העובדה שאחיו הגדול שנקרא ע"ש הסב יעקב, לא שרד וכן בשל ערגת הוריו להגיע לארץ ישראל.

הוא היה ילד אהוב ומפונק במיוחד, גדל ונעטף באהבה ע"י הוריו ודודותיו. כשהיה ילד למד ב"אם הבנים". כשרצה לעלות ארצה בגיל קטן, הוריו לא אפשרו לו מחשש ודאגה, לכן עלה יחד עם משפחתו בגיל 16 לארץ. עם עלייתם ארצה עבד בעבודות שונות . התגייס לצה"ל בפברואר 1966 ושירת בחיל הרפואה במשך 25 שנים עד לשנת 1990.

במהלך חייו התמודד לא מעט מחלות כמו לב, סכרת, השמנה וכו'. מעולם למרות כל הכאבים, הדאגות ומפחי הנפש הוא לא התלונן על מר גורלו או לא אמר שכואב או רע לו.

חיוכו הנצחי, שידר כל הזמן "עסקים כרגיל' ואופטימיות אין קץ. הוא ידע לכעוס ולהכעיס, חוסר הסבלנות וקוצר הרוח אף התגברו בשנים האחרונות, עדיין, הוא היה חייכן ואהוב על כולם .

בשנת 2008 עבר אירוע מוחי שהותיר את חותמו, הוא איבד את הדיבור וכף ידו הימנית השתתקה. במסע מופלא של שיקום ארוך ועיקש הוא חזר לעצמו, דיבר באופן ברור ותפקד לחלוטין.

הוא תפקד לחלוטין באופן עצמאי. השקיע את מרצו וזמנו בצרכי בית הכנסת כחבר הועד הקשוח, העיקש שנלחם מול כולם כדי לשמור את קופת בית הכנסת טהורה ונקיה. כל מה שעשה, עשה ללא חשש ומורא, הוא לא חישבן לאיש ואמר בפנים את שחשב לכל אחד,  אם שרצה או לא רצה לשמוע.

עם הנכדים השתובב והשתטה בכל הזדמנות, שיחק וצחק איתם כאילו הוא בן גילם. למרות המגבלות הגופניות, בעט ורדף משך והציק (לכל אחד בנפרד…). היה לו מה להגיד על כל אחד ואחת, אבל את כולם אהב אהבת נפש ושמח בל עת לראות אותם.

אבא התגאה מאוד במוצאו ודאג תמיד להנחיל את מורשת הקהילה המפוארת במנהגים.

אבא היה אדם דתי אך בשנים האחרונות ובזכות חבר טוב ר' אברהם דאלי החל בתהליך ארוך של חזרה בתשובה והחל לקרוא בכל יום "חוק לישראל" (כפי שנהג אביו) ו"שניים מקרא אחד תרגום". היחס הרציני והאדיקות שבה נהג בסדר החדש רק ממחישים עד כמה הייתה חשובה לו תשובה אמיתית היות וידע שדרכו של כל אדם להיפטר מהעולם והוא בוודאי רצה להגיע לשם מוכן יותר מבחינה רוחנית.

בשבת האחרונה לפני האירוע האחרון, הוא היה מאושר כל כך ממפגן האהבה והביחד כשחגגנו לו יום הולדת 70 בבית מלון בירושלים. הוא שמח להיות ביחד עם כל אוהביו ואהוביו, אחים ילדים נכדים ואמא. זו היתה שבת מופלאה ומבלי משים כנראה שבת פרידה כהלכתה. שבת שהוא שמע מפי כולם וראה במו עיניו, עד כמה הוא אהוב ויקר לכולם ועד כמה הוא יחיד ומיוחד במינו.

שבוע לאחר מכן במהלך חג השבועות לאחר שסיים להשתובב עם הנכדים בגינה עם המון מים עלה למנוחת צהריים, אך לא פספס את הקריאה בספר התהילים. במהלך הקריאה חש ברע והובהל בהכרה לבית החולים שם התבשרנו כי הוא סובל מדימום מוחי לא קטן. בהכרה, כשהוא מוקף באהוביו נכנס לניתוח מורכב וקשה.

כששכב מחוסר הכרה בבית החולים, הבנו מיד את גודל השבר ואת עומק הנזק. היו כאלה שציפו וקיוו לנס כזה שיחזיר אותו לתפקוד מלא – הלואי וצדקו.  כולם מסכימים שלפחות אם נגזר עליו לא לצאת מהמצב באופן שיחזיר אותו לתפקוד מסויים, אזי אולי עדיף שבכלל לא.

הגוף שלו עבר משברים וחולאים קשים ומפרכים. כל חלק בגופו היה דואב, אבל נפשו מעולם לא נשברה, יש נחמה קטנה שנגאל מיסוריו. למרות הקושי, הגעגוע והכאב הקשה, לו ועבורו זה היה הפתרון היותר סביר. הרי הוא היה כל כך צעיר ברוחו. תמיד נראה צעיר לגילו  לא ניתן לדמיין אותו, באף מצב, סיעודי ולא מתפקד, תלוי באחרים שיסעדו ויטפלו בו. הוא הלך צעיר ברוחו, בנשמתו וייזכר ככזה תמיד!

אנו יכולים להתנחם בעובדה שהנכדים שלו יזכרו סבא פעיל, חייכן, שטותניק לפעמים, צעיר בנפש ומעל הכל מתפקד. אמנם נקטע באחת, אבל לפחות הזכרון הארוך שכל אחד יקח ממנו הוא כזה. זה מנחם מעט.

נפטר בכ"ו סיון תשע"ו ונקבר בבית העלמין בבאר שבע.

יהי זכרו ברוך.

הובא לפרסום ע"י בנו יניב הרוש היו'