בס"ד

נתבש"מ י"ג באייר תשס"ב (1912-2002)

מאת : הבן  רפאל  עמרם ממן היו' , המפרסם כאן תמצית מתוך הספר שנכתב על ידו לזכר אביו "חכמת יוסף " דברי זיכרון והנצחה בתום 11 חודשים לפטירתו

ספור חייו של  מור אבי הרה"ג יוסף רחמים מאמאן זצוק"ל  מאיר דמות מיוחדת ויוצאת דופן. על רקע הבית בו גדל והתרבות התורנית שבה צמח , ניתן לעמוד על  המניעים  שעיצבו את אישיותו ואת סגנון חייו.

רבי יוסף בלימוד עם מור אביו הרה"ג רפאל עמרם מאמאן

ניתן לעמוד על המניעים הנפשיים שעיצבו את אישיותו ואת סגנון חייו..

הקשר המיוחד שלו עם הוריו הוא נתון שקשה להתעלם ממנו – עוצמת הקשר נבעה עוד מילדותו של מור אבי מכוח העובדה שהוא נקרא על שם ממשיך הדור

התקוות הנתלות מעצם שמו- יוסף רחמים ע"ש הרה"ג רחמים יוסף זצ"ל אביו של המלאך רפאל עמרם מאמאן זצוק"ל , והעובדה שבגיל צעיר (35) מת עליו אביו, באווירה של הנהגה מקומית  עוינת –  מחשלת את אופיו ודמותו של מור אבי להמשך קיום צוויו של מור אביו ..

בלהט עיסוקיו בקודש של רבי יוסף

מלמד תורה

ובהקשר לזה כותב לי רבי מאיר עטייא:

"מלמד תורה – רבי יוסף מקטנותו נשלח על ידי מור אביו הצדיק ללמד תורה לתלמידים כי ידע שהוא מיושב בלימודו ומוסבר, ושגם על ידי זה הוא יוסיף להחכים, כמו שאמר רש"י במשלי ט"ז, כז: כשאדם מטעים דבריו לתלמיד, וממתיק דבריו בטעמים יוסיף לקח. וכמו שאומר מהרש"א בסנהדרין צב: תלמיד חכם דומה לצלוחית של פליטון, אם הוא מריק תורתו לאחרים, ריחו נודף ומוסיף חכמה, ואם הוא מחזיק תורתו לעצמו, ואינו רוצה ללמדה לאחרים אינו מוסיף חכמה ומאבד תורתו".

שוחט

רבי יוסף הוכשר ע"י אביו כשוחט ובודק מובהק ,ובצד עבודתו כמלמד באם הבנים , היה שוחט עופות ובהמות לקהילתו ,ופעמים תוך  חירוף נפש היה שוחט בהמות לקהילתו בזמן איסור שווק בשר  במלחמת העולם השנייה .

מוהל

רבי יוסף היה מל לשם שמיים והיה נלחם על מצווה זו . בשבתות כאשר היה צריך למול מחוץ לעיר היה מתעקש לקיים המצווה והיה זוכה לא רק למצוות פסיעות אלא למצוות מילין שכן היה צועד בשבת עד בולמן

רבי יוסף השאיר ספרון  המתעד את  מילותיו בעיר ספרו

על רקע זה, כותב לי רבי מאיר עטייא:

"מוהל מומחה – רבי יוסף היה מוהל מומחה וזריז מקצוע בדיוק כפי שילמדו מור אביו הצדיק, מל מאות מילדי ישראל בעירו ספרו, בעיר וואזן ובישראל. הוא סיפר שכאשר נישלח לעיר וואזן לשמש כשוחט ראשי, ומלמד תורה לתלמידים מבוגרים ביחד עם הפייטן חיים לוק שיחיה, פעם בעת שמל אחד מילדי ישראל בעיר, נכח ראש וועד הקהילה ר' יוסף עמרם זצ"ל, אשר גם הוא היה מוהל ותיק בעיר, התלהב מאד מזריזותו ואמר לו: "ר' יוסף, מעתה רק אתה תהיה היחידי הבלעדי למול בעירנו וואזאן".

שליח ציבור

הוא שליח צבור בבית הכנסת על שם הרה"ג רפאל משה אלבז זצוק"ל (סלא די סידי).

וזכורני כיצד היה משקיע בהכנת קריאת התורה בימי שישי והיה חוזר על הקריאה לפחות ארבע פעמים

ובהקשר לזה מציין חברו רבי מאיר אלעזר עטייא שליט"א:

"שליח ציבור – כבר מגיל צעיר, שימש כחזן בביהכנ"ס, הנקרא על שם הגאון הצדיק רבי רפאל משה אלבז זצוק"ל, בו התפללו רוב חכמי העיר וזיקניה, ביניהם נמנו אביו הצדיק, אחיו הגדול הרב רבי פנחס, ולהבדיל לחיים אחיו הקטן ממנו הגאון הרב יהושע מאמאן שליט"א. תפילתו יצאה מעומקא דליבא וארשת שפתיו לא נמנעה אלא נתקבלה ברצון ובפרט שהיתה מלווה בחן אצילי כאבותיו הקדושים בענווה יתירה ולא גבה ליבו ולא רמו עיניו."

דרשן

זוכר אני כילד, כיצד בשבתות מור אבי היה דורש בבית הכנסת בוואזאן ומרתק את שומעיו, וכיצד כל הקהילה, ילדים כמבוגרים, היו נוהרים ונדחסים בבית הכנסת לשמוע את דרשתו השבועית.

קסם היה בו, במור אבי  למשוך את לב צאן מרעיתו ללמוד הלכות שכן היה מתבלן בדברי מוסר וסיפורי אגדות

כותב לי אחיו בנימין יעקוב :

"אספרה נא מעט מסדר יומו בעיר הולדנו ספרו: וסדר יומו היה ככה… היה קם בשלוש לפנות בוקר, היה נותן דברי תורה ומוסר לקהל גדול שהיו קמים לבקשות ולסליחות .דברי מוסר שלו היו כל כך נעימים לשמוע אותם, עד כדי כך, שהקהל היו מבקשים אותו להמשיך ולתת להם עוד, ועוד… היו שני חכמים שעשו תור בניהם, אחד היום והשני למחר.

ואני זוכר כשהיינו צעירים, אני ואחי מאיר, ובמקרה היה בא מור אחי ר' יוסף זצ"ל לדבר עם מור אבי ז"ל היינו מבקשים אותו בכל לשון של בקשה, לתת לנו קצת מהמוסר המתוק שלו, ולשלם לו מה שירצה, ומו"ר אבי ז"ל היה שמח מאוד, לראות שאנחנו מעריכים הרבה מאוד, את המוסר המתוק של מור אחי זצ"ל.

אחרי הבקשות ותפילת שחרית, היה הולך ביחד עם מור אבי, ואחי ר' פנחס ז"ל, לבית המטבחיים העירוני שוחטים את הבקר עבור האטליזים של העיר, ואחר כך היה הולך לבית הספר "אם הבנים" שם עבד כמורה,  ואחרי ההוראה, היה שוחט עופות לכל מי שהיה צריך – וככה פירנס את משפחתו בכבוד רב.

ר' יוסף  היה חזן בבית הכנסת שלנו, וגם היה מוהל לשם שמים. הפתעה גדולה הייתה לנו כשנפטר, ובאו חכמי הכולל שאתם למד יום יום, וכולם פה אחד סיפרו עליו, מי הוא החסיד הנסתר, שהיה בקי מאוד בלימוד הגמרא, והיה מסביר להם את הקטע בו לומדים, בצורה קלה ביותר עד שכולם היו תופסים את העניין.

מוסיף על כך רבי מאיר עטייא ומספר:

"ר' יוסף סיפר לי, שבהיותו בעיר וואזן נהג כל הבוקר אחרי התפילה להסביר למתפללים את קטע הגמרא אשר בחוק לישראל דבר יום ביומו. פעם התארח בעיר הרב אהרון מונסוניגו שליט"א אשר היה אז מפקח ראשי על בתי ספר יהודים במרוקו ונכח בעת שרבי יוסף מסר שיעור. רבי אהרון הקשיב בשום שכל לשיעורו המתובל בערבית מדוברת צחה, בהסבר פשט ובטוב טעם ודעת, הרב פנה אליו וביקשו שיתן שיעור מטעמו בוואזאן, בתשלום הגון הראוי לשיעור מאלף ומקצועי ביותר."

ר' יוסף יונק כוח מזכות אבותיו ולמרות הקשיים של פרנסה, וגידול ילדים הוא לא מאכזב. לעומת זאת הוא ממלא אחריות לשושלתנו הקדושה, ובנחישות, שליטה  ובטחון עצמי, הוא לומד בשקדנות ובלהט במשך שנים- ובגיל 41 הוא הגיל בו נאלץ אביו לפשוט את גלימת הדיין עקב הרה-ארגון שתוו הצרפתים לאשר דיין אחד בלבד לעיר צפרו ,וכן הרוטציה שהחליטו עליה הדיינים בניהם ע"פ בכירותם: הרה"ג רבי שלום אזולאי ,הרה"ג רבי אבא אלבז ,הרה"ג רפאל עמרם מאמאן ,והרה"ג ישמח עובדיה –  רבי יוסף  עומד בצלחה בכור הבחינה לדיינות בביה"ד הגבוה ברבאט. אך בעלי לשון הרע קלקלו לו השורה , וכפי שמעיד עליו הרה"ג שלום משאש אז רבה הראשי לקזבלנקה : " רבי יוסף היה מעמד  להימנות בין דייני מרוקו , ולרוב ענוונותו  נשמט מזה , ראוי הוא והגון לכל דבר שבקדושה .

גם אחרי שחלומו נרמס ללבוש את גלימת אביו, ולהנהיג קהילה הוא לא מתנהג כמי שהשפל. יש לו פרופורציות. אנשים ציפו לנחשול אש מפיו, אך לא שצף ולא קצף – בקול חרישי ובאדיבות חשודה הוא אומר שזה לא סוף העולם – וממשיך הלאה…

מור אבי התפשר עם מציאות החיים החדשים וזרם איתם.

נאמנותו המוחלטת לאמת הפנימית שהפעילה אותו מקורה במבנה הנפשי המיוחד, אותו ינק ממור אביו זצ"ל.

חבריו ומכריו מדגישים את אופיו החברתי של מור אבי – נטייתו הטבעית להתחבר לאנשים עומדת לו ובזכותה הוא מפלס את דרכו החדשה בהצלחה יתרה בכל מקום: בספרו, בוואזאן, בישראל,וכן ואחר פרישתו מעבודה  ב- 25 שנות לימודו בכולל בגבעת אולגה.

הבסיס שביסוד כוחותיו של מור אבי מאופיין בתעוזה, התמדה ועיקשות ולא נרתע לעולם מהתמודדות עם חדש ובלתי נודע.

למור אבי היתה ברכה בפעילותו, הוא צבר בחייו רכוש וכסף ונתפש כבעל מידת נתינה גבוהה.

הוא לא הסס בכל מהלך חייו להעמיד את כל רכושו וכספו לרשות רווחת ילדיו וקרוביו ולעתים תוך התעלמות מצרכיו האישיים הוא סכן את רכושו וכספו להצלחת עסקי בניו. הוא פזר בנדבנות יתרה את כספו לרווחת כל ילדיו.

אם נבחן את קווי אופיו של מור אבי נגלה אהבה לחיים וקנאות יוצאת דופן לילדיו – מעידים על כך רישומיו בו מתאר את בניו- כמאור עיניו, וגם השתלשלות חייו תמיד היו בקרבת בניו ובנותיו.

מכריו מדברים עליו בהערצה ומדגישים את ענוותו, ואת גדולתו למחול על כבודו לטובת שלום.

מור אבי בכל תקופה בחייו היה מצרך מבוקש לסובבים אותו – מוסר פיו המתובל בסיפורי מעשיות היה לשם דבר.

מור אבי אהב לעשות חסד, ולמודו בכולל במשך 25 שנה, לא רק  שהיה לשם שמיים – אלא אף תמך בפרנסתו של אברך.

עם אובדן אשתו בגיל צעיר אחרי יסורים, הוא מאבד את הלהט הרושף שלו – הדרייב שלו נחלש!  ואם מחפשים נקודת שבר – היא נמצאת במקום רגשי עמוק, המקום בו הושג החלום  וגם נופץ

הוא פונה ללמוד תורה בשארית חייו – 25 שנה הוא פוקד את הכולל יום ביומו, שעה בשעה. כאן הוא מקרין את גדולתו ואת אהבתו לתורה

בעקבות האוצר החבוי

לאחר פטירתה של אימי, ובגיל 65, פרש אבי זצ"ל מעבודת הפרנסה, והתמסר כל כולו ללימוד התורה. יצאתי בעקבותיו, לתעד- 25 שנות עמל ויגיעה באוהלה של תורה, ולשם כך ערכתי בישיבה בה למד מור אבי – "אדרת אליהו" אשר בגבעת אולגה, ובנשיאות הרב שמעון ביטון שליט"א, מפגשים רבים ושיחות עם תלמידי חכמים ובני עליה, שהעלו קוים לדמותו המופלאה, של מו"ר אבי הרה"ג  יוסף רחמים מאמאן זצוק"ל, ועל אלה אשא תודה וברכה, שהקדישו מזמנם למטרה נעלה זו: ידידו ואח לו ,מייסד וראש הכולל- רבי מאיר אלעזר עטייה הי"ו, התלמיד חכם והעצום מראשי הכולל-  רבי שלום דהאן הי"ו, תלמידו האברך החשוב- רבי יעקב כחלון הי"ו, האברך החשוב- רבי עזרא נהרי הי"ו, האברך החשוב- רבי משה דהאן הי"ו, האברך החשוב מוותיקי הכולל- רבי דוד דהאן הי"ו, והאברך החשוב- רבי יונה אלפאסי הי"ו. ישלם ה' להם כגמולם הטוב

ומעט שבמעט העלתי על כתב, למען אספר לדורות הבאים

רקע השתרשותו בישיבה

בשלהי שנת –  1978 כשמו"ר אבי זצ"ל קבע תפילתו בבית הכנסת בשיכון סלע בחדרה בו התגוררנו, הוזמן רבי מאיר אלעזר עטייה שליט"א, מייסד וראש כולל גבעת אולגה, לשמש כחזן ראשי לתפילות ימים נוראים, ושם לראשונה בחייו התוודע אליו. את עינו צדה דמותו הזוהרת של אבי, דמות המשלבת פשטות למראה עין, לרוב צניעותו. ומאידך ייחודיות של בן תורה, עם עדינות ואצילות נפש. רבי מאיר חפץ להכירו מקרוב, אך לא אסתייעא מילתא.

כעבור שבוע נזדמנו יחדיו לסעודת ברית מילה של אחד מאברכי הכולל, ובמהלך האירוע ניגש רבי מאיר למקומו של אבי כדי לתהות על קנקנו. לאחר ששוחחו ארוכות ביניהם, שמח רבי מאיר להכיר תלמיד חכם חשוב בעל שיעור קומה, איש אשכולות שידיו רב לו בכל מכמני התורה, שפתותיו נטפו מור עובר מפי רבותיו שהיו, גדולי תורה ופסיקה בעירו "ספרו", וכן מאביו הצדיק הרה"ג רבי רפאל עמרם מאמאן זצוק"ל, המכונה "רפאל המלאך". רבי מאיר שהתרשם עמוקות מאוצר יקר זה, גמר בדעתו להביאו לישיבה, כעזר וסיוע לאברכי הכולל, ועל אתר העלה בפניו הצעה שישמש כמשיב בסוגיות הש"ס הסבוכות, ואת הדבר הגדול יביאו אליו, וכן התחייב להסיעו הלוך ושוב מביתו כל יום, אך תנאי זה לא יצא לפועל… כשבא למחרת רבי מאיר לקחתו… אמר לו אבי – מעתה אל יטרח מר, לאחר שטעמתי ביומי הראשון את מתיקות התורה, שוב איני חפץ להיפרד ממנה עד עולם, הכיצד אוכל לדמות בנפשי לנטוש גן עדן עלי אדמות זה, כי על כן זכות היא לי להגיע לבית האלוקים, בכוחות אשר חנני, ושכר פסיעות מי יערכנו

סדר עבודתו

וזה סדר עבודתו- 25 שנה עד לפטירתו, דבר יום ביומו… בשעה שש בבוקר- תפילת שחרית בבית כנסת הספרדי הגדול "שיח מיכאל"  וכשלאחריה מיד – לימוד בצוותה של חוק לישראל, עד השעה שמונה. מכאן  ממשיך לכולל "אדרת אליהו" – שם הגה בתורתו כל שעות היום, ובערב-אל כולל ערב "אור הרשב"י"…

כזה היה אבא זצ"ל, וככזה ייחרט בזיכרונם של באי בית המדרש, יום יום, במשך שנים רבות, למרות גילו המבוגר, צעד ברגש אל בית ה', ראשון לבאים… ואחרון ליוצאים

הכנת דור ההמשך

בין שאר התפקידים שנטל על שכמו, הדריך ולימד חוזרים בתשובה בתחילת דרכם, חסרי מושגים ויסודות הלימוד, שהודות לו, התעלו צעד אחר צעד, והוא יישר אורחותיהם… עד שהיו לתלמידי חכמים מופלגים

בעל סברא ישרה

כאשר חש כי מאן דהו מבין תלמידיו סטה ולו מעט   מפשט דברי הגמרא, תיכף מעמידו ומתקנו לדרך האמת הצרופה, ובכלל חיפוש האמת הווה עבורו ערך עליון, מעולם לא קיבל גמגום, דילוג, או חוסר בהירות. שעות רבות עמל, והעמיק חקר, כדי לסדר דברים על מכונם ובדיוק רב, כדרכו בשיטה הספרדית הידועה, ואזי נרגע. לעיתים היה מגיע מותש אך צוהל לאחר ליל שימורים, ואומר לתלמידיו- ב"ה שזכיתי להבין את דברי הגמרא… כאשר נתקשו הלומדים בהבנת הסוגיה, ידעו, כי רק אצל רבי יוסף החריף בעל הסברא הישרה, ימצאו יישוב שיניח את דעתם, כי רבי יוסף להם, "כאורים ותומים".

והוסיפו ספר, שבעת מסירת שיעור מפי הרבנים, היה מו"ר אבי, מעיר, שואל,ומקשה, וגרם קורת רוח, והנאה מרובה, לתלמידי החכמים שהתחדדו מדבריו

דרשן מבוקש

לא רק בלמדנות ופלפול הראה כוחו,אלא אף בדרשותיו הנפלאות שבה את ליבם. העיר רבות על ניצול הזמן,הוכיחם על עמל תורה, ודרך ארץ

פעם הפצירו בו תלמידיו, שיאמר דברי חיזוק, ביום הילולת משה רבינו ע"ה, וכאשר נעמד ודרש לפניהם, שפעו מפיו דברי תורה כמעיין המתגבר, ובספרו בבכי על פטירתו של עבד ה', דומה כאילו שכינה מדברת מתוך גרונו.

אש התורה 

רבי יוסף בלימוד עם ידידו ר' מאיר עטייה בכולל בגבעת אולגה

היה אש תורה… שבערה בעצמותיו, וכל יום כשעסק בתורה, נראה באותה התלהבות וחשק כיומו הראשון, מעולם לא הרווה את צימאונו בה, שרק גבר עם השנים.

מכתת רגליו לכל מקום בעיר ששם אפשר לנשום תורה, וכמה שיותר, מבר בי רב… לכנסים תורניים… לכולל, וחוזר חלילה.

נדיבותו

אין ספור עדויות למעשים, העלו בפני אנשי אמונה, בדבר גדלותו של מו"ר אבי זצ"ל. תמיד נהג עם תלמידיו בענווה מופרזת, ואפילו לחדשים שביניהם- לא אחת הביע את מורת רוחו כשקראו לו… רבי…. תמיד נהג להתעניין לשלומם, כיצד מתכלכלים  וכדו', ואם חש באברך שכורע תחת נטל ועול הפרנסה, לא נח ושקט- עד שסייע, ובסתר

כשבא לישיבה ילד יתום, התנדב אבא זצ"ל לכסות מכיסו את הוצאותיו,ולעצמו- מאומה. כל חייו סרב ליטול מכספי לימוד תורה, ואף את משכורתו, במשך עשרות השנים, תרם בחזרה לישיבה

ענוותנותו

כגודל חכמתו, כך גודל ענוותנותו, צנוע היה במידותיו, ונעים בהליכותיו. את ידענותו המופלגת, היטיב להסתיר מעין כל. בערוב ימיו היה לומד בכולל ערב "ברכת אפריים" של הרב דוד רחמים שליט"א, ואף אחד מן הלומדים לא ידע ערכו ורום מעלתו, ובהלוויה של אבי כאשר שמעו בשבחיו מפי תלמידי חכמים מפורסמים אמרו בליבם : "אכן נודע הדבר כי איש אלוקים חי בתוכנו, ואנחנו לא ידענו" , והצטערו על כך צער רב.

לא איש שררה הוא

כל ימיו ברח משררה וכבוד, בצטטו – דברי חז"ל במשנה "הרבנות מקברת בעליה". מאמרי חז"ל היו נר לרגליו, בדבריהם האמין ללא סייג ועל פיהם נהג כל חייו

כאשר בא אחד מחשובי תלמידיו, להיוועץ עמו, אם לעזוב את מקום עבודתו, כיון שחשקה נפשו ללמוד בכולל יום שלם, ענהו – הרי כבר אמרו ז"ל: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".

תפילותיו מתקבלות

ומה לי להוסיף… גם את תפילותיו הזכות, כיון לפי דברי חז"ל, ושמעוהו שמבקש בתפילתו, כי בבוא עיתו, קץ כל בשר, ילך בלא ייסורין וחולאים רעים, ממש כמו שכתוב בגמרא ברכות דף ח' ע"א – "ליבעי איניש רחמי אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא", ותרגמו רש"י – " לעולם יתפלל אדם לשלומו כל ימי חייו, ואפילו ביום קבורתו, עד להשלכת עפר אחרון לכסותו", ונתקיים בו

מודים דרבנן היינו שבחייהו

בפרט זה, ובכל עבודת ה' שלו, ניכרה תמימות יפה, הנובעת משלימות הדעת ללא פניות, כי כל מעשיו היו לשם שמים. כאשר הבין ששגה בדבר שהוא, לא בוש להודות ושמח על זה, כי "מודים דרבנן היינו שבחייהו".

אהבת הבריה

תלמידיו שאהבוהו מאד, חזו בהשתהות ובעונג רב בדרכיו הישרות והמאירות של אבי זצ"ל, וניסו כדבריהם, לספוג, ולו מעט אל תוכם. אהבת ישראל שיקדה בליבו, הייתה גולת הכותרת במעלות מידותיו, את כולם אהב, ללא אפליית עדה, מעלה, ויחס, שמח בשמחת אחרים, בכל ליבו, כמו אלו בניו. ולהבדיל… בכל צרתם לו צר, כאשר הגיעו שמועות, בדבר אסונות שפקדו את בני עמו, הצטער וכאב, כאילו פגע במשפחתו.

באוזני תלמידיו חזר ואמר –  כי דורנו זה, הרווי סבל, יזכה למשיח.

צדיק יסוד עולם

ולא בכדי זכה, וביום פטירתו, נאספו כל תלמידיו, ונעמדו על קברו, בעיניים דומעות ובלב נשבר ונדכה… וקראו כאחד… "צדיק יסוד עולם"… ורבים השתטחו על רגבי העפר, ובקול בוכים ביקשו מחילה, אולי הטריחוהו בשאלות… ואלמלי יכלו לשמוע את אבי הצדיק רבי יוסף זצ"ל, ודאי שכך היה משיבם: "בני אהובי, לשווא תחרדו… כמה נעמתם לי בקושיות ופרכות, כי יגיעת התורה, היא המפיחה חיות לנשמתנו, ועמלה הוא אושרנו, ובלעדיה אין טעם לחיינו… וזאת צוואתי לכם…"

גם במותו מור אבי היה מיוחד. כדרכם של צדיקים ידע מראש מועד פטירתו.

הוא נפטר בקדושה ובטהרה, לאחר קריאת שמע על המיטה. מיתת נשיקה.

שזכותו תגן בעדנו , יהיה זכרו ברוך


הרה"ג רבי יוסף רחמים מאמאן   בחלוף שנה להסתלקותו- שיר פרידה לזכר:

בענן, כהלל ענוותן, צנוע ונחתן, אהבוהו רבנן.

רבי יוסף מאמאן.

למדן ופשטן, חקרן ועמקן, תורת נאמן, הכתירוהו רבנן.

רבי יוסף מאמאן.

הודו קרן, כטעמו מן, וההר עשן, באוהל המשכן, קילסוהו רבנן.

רבי יוסף מאמאן.

מוהל ודיין, גבר  כמעיין, פירות אילן כאבהתן, שיבחוהו רבנן.

רבי יוסף מאמאן.

אבוי עלן, יתמא דיתמן,  וי על אובדן, מלכי רבנן.

רבי יוסף מאמאן.

אבי אבי, נדם לבבי, כים שברי, גדל יגוני,

ועצם כאבי, ניגר בעיני, דמע  בכיי,

ועלי יצועי, תנדוד שנתי, ואדמה בנפשי, איה כבודי.

אבי אבי , עטרת ראשי, ונזר תפארתי,

איה מועדי, ללא שמחתי, בראותי ביושבי, כי נפקד שולחני,

ימי עוניי ומרודי, שיחרו לפתחי.

אך דע אהובי, תפילתך היא תפילתי,


צילום כריכת הספר המפורט המתאר בפירוט את מהלך חייו , שושלת משפחת מאמאן ועוד ..