בס"ד 

מאת  : שמואל בן-אור אביטל הי"ו אכי"ר.

רבי שמואל בוזמימה היה המורה שלי בבית הספר אם הבנים בספרו עיר הולדתי במרוקו. הוא נהג תמיד לעשן בכיתה, ובין התלמידים היתה ידועה הסיסמא "עלה עשן בְּאַפֹּו." לפעמים גם מושך חזק בְּאָזְנָם של תלמידיו להעניש אותם. והיה לנו מנהג בכל יום חמישי, ללמוד כמה מזמורי תהלים בעל פה, ולדקלם אותם במבטא מדוּיָּק  ובקול רם בכיתה, והתמזל מזלו של שמואל, עבדך הנאמן, ששכח כמה פסוקים מאותו מזמור ארוך ונפלא, באותו יום חמישי של חורף וקור עז בספרו.

רבי בוזמימה מתקרב אלי בצעדים בטוחים המבטיחים עונש למי ששכח את פסוקיו ומזמוריו הקדושים של ספר התהלים שאהבתי מאוד. נחרדתי מאוד מעונשו של רבי בוזמימא המתקרב אלי בצעדים מְאוּיָּמִים, ובעזרתם של כמה מחברי בכיתה, הכינו אותי לעונש המכאיב של הפאלאקה. חבֵרַי השכיבו אותי כשגבּי על הריצפה הקרה, הרימו את רגלי לקצה הספסל וכפתו את עקבי רגלי החשופות בחבל עבה, וקשרו אותי היטב, כַּפּות רגלי חשופות לגבי התקרה, מוכן ומזומן לקבל עלי עול מלכות עונשו של רבי בוזמימה האיום.

ועתה, בענפי עץ הזית הירוקות והמוכנות ביד כל חברַי לכיתה, כוּלם עברו בשורה מאורגנת לצלוף ברגלי  הערומות בכל כוחם. אלה מבין ידידי וקרובי משפחתי הלקו אותי בְּקַלּוּת, וקבלו צעקות איומות מרבי בוזמימא להגביר כוחם ולצלוף בחזקה, אללי לי! אללי לי! לשמואל בן משה וחנה אביטבול, שכזה הוא גורלו, שכל חבריו לכיתה הולמים בו ללא רחמנות, ואין מושיע, מה פשעי ומה חטאתי, כי עלי היו כולנה, בגלל טעות קטנה של שִכְחַת פסוקים אחדים מאותו מזמור.

כאמור, הימים היו ימי חורף קרים, ותוך כדי ההצלפות האלה, התחממו כפות רגלי, ברוך השם, ובתירוצים פנימיים חשבתי בלבי, לפחות, בעונש הזה רגלי ואני מתחממים באורה וגבורתה של התורה, רוחי כאבה עלי  מאוד, וכל זעקותי ותחנוני לחברי להיות רחמנים בני רחמנים על רגליו ונשמתו של שמואל בן חנה, לא הועילו, וּבאמת כל שערי התפילה ננעלו, וכל צעקותי ודמעותי לאלהים לא הועילו, הם הוכרחו לדקלם בקול רם: "ככה ייעשה לאיש אשר בוזמימא חפץ לענשו" ולהלקות בי בכל כוחם, ואני, אנה אני בא?

העונש הזה נראה לי מוגזם יותר מדי, דמעותי יבשו לי בפני, ואני מִתְחַנֵּן בזעקה אדירה לאלהי מרום, שרבי בוזמימא שיסלח לי וירחם עלי, ויעביר את הגזירה הקשה הזאת ממני לפני שאעבור לעולם הבא.

תוך כדי המעמד המכאיב הזה, רבינו בוזמימה עמד בשקט איום ליד החלון באם הבנים, ועישן לתאותו ולטובת ליבו, ואני נָמֵק וקשור תחת העונש הנורא הזה, שומו שמים! מתי זה ייגמר? בגלל כמה פסוקים ששכחתי מספר התהלים האהוב עלי.

רגלי העדינות, ובמיוחד העקבים שלי כואבים מאוד. אני חש וחושש שגם דמי זורם לאיטו כנוזל קר ומכאיב ומתיַבֵּש, אלהים אדירים! איפה אני? מה קורה לי? אלף אלפי "למה ולמה"  שאלתי, וקולי ניחָר בגרוני, כל חברי לכתה עָטוּ שלי כנשרים נקמנים, עוטים על שללם, מצליפים ומלקים בכל כוחם, ואין דין ואין דיין. חשתי עמוק בתוכי בעוֶל הגדול שנעשה לי, אלהים אדירים ענני בעת צרתי כי אליך נפשי אשא.

דִּמִּיתי לעצמי ברגעים ההם, שאולי בצורה כזאת האינקוויזיציה הארורה עִנּוּ את אבותינו בספרד, אבוי לנו ואבוי לנשמתנו, ובעודני הוזה ברוחי, כְּנִים ולא נִים, וּכדי לא להרגיש יותר את הייסּורים הללו,  ואני כאילּוּ תלוי כמו בין ארץ ושמים, רגלי קשורות ואין אונים, ובלי כל כוח לבכות או לצעוק, חשתי מֵעֵבֶר לסבלי, חשבתי, אולי חטאתי ופשעתי בגלגול קודם, ועתה מענישים אותי בְּחָמְרָה, ספגתי הרבה יותר מארבעים מלקוּת, לאלהים פתרונים.

לפתע שקט הושלך בחלל, התירו את החבלים, רגלי נוטפות הדָּם נפלו לארץ, והרגשתי אנחה עמוקה שכל תא ותא בכל הוויתי צחק חרישית בעצמה אדירה, והתחלתי להרגיש את ההצלה הקרובה מידו העריצה של הבּוזמימא-טֹורְקֵמָדָה, ויסלח לי אלהים שהשויתי את רבנו בוזמימא לטורקמדה הארור ההוא ימח שמו וזכרו.

לאחר התאוששותי והרגשתי הקלה כלשהי, כמה מחברי טיפלו בי, ולא יכולתי לנוע זמן מה, נשארתי שָכוּב וכמעט משותק על הריצפה, והיה שקט כזה מפחיד, כנראה כולם הלכו לארוחת הצהרים, והשאירו אותי לאנחתי, ובדמעתי ערסי אמסה, אבל ידעתי שכמה מחברי הלכו לאימי להודיע לך את המאורע של היום בבית הספר.

ובתוך אותו שקט מחריד, כשאני חושב עמוקות על גורלי, שמעתי את קולה הטוב של אימא חנה רובידא למשפחת אַזֶכְּרִי מבעד לחלון, קוראת לי, שמואל! שמואל שלי! וּלשמחתי הרבָּה עניתי בקול רם ונשא, הִנֵּנִי! הִנֵּנִי! אימא חנה הרחומה שלי. היא הלכה למזכּיר של אם הבנים דאז, רבי מסעוד אלבאז, שהיה גם קרוב משפחה שלנו, לבקש את המפתח כדי לפתוח את דלת הכיתה ולקחת אותי הביתה.

בבית נחתי קצת, וקבלתי מאמי האהובה טיפול בפצעים מסביב לעקבים שלי, הדבר נודע לאבי היקר משה עמרם אביטבול, וגם לסבא אליהו יעקב אביטבול, שאגב, אשתו, היא סבתא רבקה היקרה, שהשתדלה ואספה, שנים רבות לפני שנולדתי, כסף רב מהנשים של ספרו ופאס, וּבָנוּ את אֵם הַבָּנִים, אותו בית הספר בו למדתי, ובו זכיתי בעונש הפאלאקא האיום הזה, בגלל ששכחתי כמה פסוקים ממזמור תהילים, שהאותיות הקדושות שלו, החליטו להסתתר ממני באותו יום נורא וחורף קשה.

סבא אליהו היה מאחד התומכים המרכזיים של אם הבנים, והיה גם בַּוַעַד של בית הספר, וידעתי שֶמִכַּסְפֹּו ותרומותיו הצנועות, שולמה אז גם משכורתו הזעומה של רבנו בוזמימא שליט"א, ואשר זה עתה עינה אותי בעונש מלקות מר ואכזר.

הסבא היקר שלי הגיע למחרת לכיתה שלנו, ובהיכנסו לחדר הלימודים בהדרת פניו, וזקנו הבהיר כשלג, כל התלמידים קמו לכבודו, עד שישב מוּל הכּיתּה, ורבי בוזמימא נתן את ההוראה לכולנו לשבת. קול דממה דקה הושלך בחלל, ואין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם, שתיקה כזאת רועמת ממש, ולא ידענו מה יקרה, מה הסבא שלי יאמר, ומה רבי בוזמימה יגיד לנו, ישבנו בשקט וחכינו לבאות.

סבא היקר שהייתי קשור אליו באהבתי ולמדתי ממנו הרבה, היה איש רב פעלים, ענו, יודע חכמה, ומתנהג בצנעא, הסתכל על כל תלמיד באהבה, ושתק, רק ישב רגוע, חִיֵּיךְ ושתק, חִיֵּיךְ ושתק, כאילו דִבֵּר אל כולנו משהו ללא מילים בתוככי הדממה ההיא, וכולנו מחכים למוצא פיו, כולנו מחכים בקוצר רוח, ממש מקשיבים ביראה גדולה לקול הדממה, וחושבים, מתי יפתח את פיו ויאירו דבריו.

ואז, רבי בוזמימה ניגש אלי בְּרַכּוּת מיוחדת וטוב לב, וביקש ממני לדקלם שוב את אותו מזמור ארוך  שנכשלתי בו אתמול, כשהאותיות ברחו ממני והסתתרו אי שם במעמקי הזכרון, בסתר המדרגה.

קמתי ורגלי עוד כואבות, התפללתי בלבי, אל תסתר פניך ממני, עמדתי לפני כוּלם בבטחון, ודקלמתי יפה את המזמור ההוא, במבטא ספרדי מדוּיָּק, ללא כל שגיאה, וּבשלמותו לפליאת כל חברי לכיתה, מזמור ק"ד   על כל ל"ה פסוקיו ואותיותיו הקדושים, וּבכוונה גדולה וטהורה של ילד תמים של בית רבן. כל אות ואות במקומה הראוי, כל תג וטעם במקומו, כל מילה במקומה, פלא גדול. קולי היה עז, בהיר וברור, וכשגמרתי, נָשַׁמְתִּי לרווחה, וכולי תודה לאל עליון, שאכן האותיות והמלים של המזמור האהוב עלי, וַאֲשֶׁר רק אתמול, האותיות הסתתרוּ ממני, והתגַּלּוּ לי זה עתה בכל כוחם, וזיו הדרם וּלבושם, כוּלּם עמדו על סף שׂפתי, מובנים ומזומנים שאבטֵּא אותם יפה, ואביא את אֹורָם הגנוז לעולם הזה, כיאות לשמואל, בנה של חנה רובידא.

בָּֽרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהוָה יְהֹוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָֽשְׁתָּ… עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת משָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט… מִן־גַּֽעֲרָֽתְךָ יְנוּסוּן מִן־קוֹל רַֽעַמְךָ יֵחָפֵזֽוּן… וְיַיִן ׀ יְשַׂמַּח לְֽבַב־אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְֽבַב־אֱנוֹשׁ יִסְעָֽד… מָֽה־רַבּוּ מַֽעֲשֶׂיךָ ׀ יְֽהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶֽךָ… תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְֽאֶל־עֲפָרָם יְשׁוּבֽוּן… הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְֽיֶעֱשָֽׁנוּ… אָשִׁירָה לַיהֹוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי… יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהֹוָֽה… בָּֽרֲכִי נַפְשִׁי אֶת־יְהֹוָה הַֽלְלוּיָֽהּ.

ואחרי המילּה האחרונה של המזמור, "הללויהּ", כולם קמו על רגליהם, ומחו כּפּיים להצלחתי. באותו רגע קדוש רחפתי בעולמות עליונים משמחה, הרגשתי טוב וקרוב לכולם מתגובתם הסומכת ומעודדת אותי.

הסבא היקר קם מכסאו, ובמקל משענתו צעד לכיוון הדלת, רצתי בכל כוחי אחריו לְנַשֵּׁק את ידו, והוא כְּתמיד, שׂם ידו על ראשי, וּבֵרֵךְ אותי בברכת יעקב אבינו לבניו (פרשת ויחי, פרק מט. פסוק כ"ב). בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי־עָיִן, הביט בי עמוקות בעיניו היפות, חִיֵּיךְ אלי ולחש חרישית באזני משהו עתיק ומסתורי, מהסודות הנפלאים של אותם עולמות טהורים טמירים ונשגבים.

ולכן ידידי, עד היום הזה אני יודע כמעט את כל ספר התהלים בעל-פה, פרשיות, הפטרות, נביאים, שיר השירים, איכה, משלי, קהלת ועוד חלקים אחרים של התנ"ך שלנו, התפילות, ומקורות אחרים בעל פה. האותיות והמילים הקדושות נחקקוּ, נחצבוּ, נרשמו ונחתמוּ בקרבי, והם היום החברים הטובים והקרובים שלי, ואני אוהב אותם ממש כמו בני משפחתי. וכך, ידידי הטוב, פִיתַּחְתִּי אהבה גדולה ללשון הקודש, למקורות המפוארים ולמורשה הנפלאה של עמנו.

אסיים את סיפּוּרי בכמה פסוקים ממזמור קמ"ה, י"ח – כ"א. המיוּחד והמסוּדּר לפי אותיות האלף-בית, והאהוב עלי מאוד:

קָרוֹב יְהֹוָה לְכָל־קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת:

רְצוֹן־יְרֵאָיו יַעֲשֶֹה וְאֶת־שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם:

שׁוֹמֵר יְהֹוָה אֶת־כָּל־אֹהֲבָיו וְאֵת כָּל־הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד:

תְּהִלַּת יְהֹוָה יְדַבֶּר־פִּי וִיבָרֵךְ כָּל־בָּשָֹר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

©Samuel Ben-Or Avitalשמואל בן-אור אביטל –

נכתב בחודש חשון ה.תשל“ו . Nov. 1975

הועתק למחשב, ביום ו. כ. באייר, ה.תשס"ו. בולדר, קּולורדו, ארה"ב.

Samuel Ben-Or Avital, Boulder, Colorado, USA. Friday, April 28,  2006

web site: http://www.bodyspeak.com

Web site: http://www.gokabbalahnow.com

Email: savital@bodyspeak.com

סוף דבר.

לאחר עיון נוסף בסיפור שכתבתי על המורה בוזמימה שקראתי מחדש, אני נוכח לדעת, ומתחיל להבין, לָמָּה כל כך הקפּידוּ ולימדו אותנו בְּסִפְרֹו לְשַׁנֵּן "הָדֵק הֵיטֵב הֵיטֵב הָדֵק" את פסוקי התהילים הקּדושים, וְחֲלָקִים רבים מהתורה והמקורות הנפלאים במורשתנו המפוארת, ולחזור עליהם בעל-פה אלפי פעמים.

וּבאמת, נשאלת השאלה, למה כל שבוע אנו קוראים, לומדים וּמְשַׁנְּנִים את אותה הפרשה יום יום, שנה אחרי שנה, וְהַשָּׁנִים וְהַשִּׁנּוּיִּים עוברות אותנוּ כל כך מהר, וכי לָמָּה חוזרים וחוזרים על אותה פרשה שוב ושוב, הרי הסיפּוּר הוא אותו הסיפּוּר, אז למה בכל חיּינו בעולם הזּה חוזרים כל שבוע אל אותו סיפוּר?

דברי תורה וסיפורי הבריאה והקורות את עמנו נועֲדוּ שנחזור עליהם הרבּה פעמים כדי שֶׁנְּגַּלֶּה כל פעם מֵימָד אחר של הסיפּוּר, או צד שנסתר מעינינו בקריאה הקודמת, ולא תמיד אנו שׂמים את הלּב, או עַל הלֵּב, בְּמָה שקוראים בַּפַּעַם הראשׁונה, ובכל פעם יש לנו גּילּוּי אַחֵר ו"חדש" עם הבנה לגמרי חדשה.

כששׂמים עַל הַלֵּב מה שקוראים וּמְשַׁנְּנִים, אנו מתחילים לְהַפְנִים את הסּיפּוּר להיות חלק חזק, חקוּק, רשוּם וחָצּוּב בתֹוך לִבֵּנוּ, ועל ידי כך מתגלים לנו הַסּודות הַטְּמוּנִים והנסתרים בתוך הסּיפּוּר, כדי שנקיֵּים את "ודרשת וחקרת ושאלת היטב", ולדעת תוך נסּיון אישי את הצדדים החבוּיים בסּיפּוּר, לחזור וּלשנֵּן אותם השׂכּם והערב כדי שיהפכו חלק חי מאיתָּנוּ וחשוּב לנו מאוד בחיּים. אומרים בפּרשת שמע: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל־לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:

הַשְּׁנִיּוּת והחזרה אל הסּיפּוּר נַעֲשֵׂית תוך כדי הנסּיון של הגּוּף, במחשבה, בדיבּוּר ובמעשׂה, והיות שהגּוּף הוא גשמי, איטי, ועשוי מחומר עָבֶה מהמחשבה הזּכּה והקלילה יותר, הַשִׁנּוּן חשוב מאוד כדי שהגּוּף יקבּל את האור ולחיות את הסּיפּוּר וּלקיּים את "כּל עצמותי תאמרנה." או "בכל דור ודור חַיָּיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים."

היִּישּׂוּם בגּוּף לא תמיד מצליח, מה שאנוּ מנסּים להבין בשׂכלנו. הַשִׁנּוּן הזה הוא הגּורם והמפתח לשׁינּוּי הַקֹּורֶה בתוכנו, ואני שׂם לב שהשורש של הַשִּׁינּוּי וְהַשִׁנּוּן קרובים זה לזה במקורם. ההבנה שלנו נַעֲשֵׂית דרך הגּוּף כְּדֵי להבין אֵיךְ לְיַּשֵּׂם את ההבנה שלנו ולחיות אותה בכל רמ"ח איברינו ושס"ה גידינוּ, ובכל הֲוָיָתֵנוּ.

באגדה אמרו, שכאשר חוזרים מאה ואחד פעמים על דבר תורה, הוא הופך להיות חלק חי וחשוב בחיּינו.

העִיּוּן הוא, שֶׁהַשִׁנּוּן הזה יהיה בְּכַוָּנָה מוּדְרֶכֶת, בְּמוּדָּעוּת תְּמִימָה וְעֵרָה, וּבתשוּמת לֵב חַיָּה לדברים ולפּסוּקים הנאמרים באמת, ולא מֵהַפֶּה ולחוּץ כ"מצות אנשים מלוּמּדה", שֶׁכַּךְ יוצא שׂכרנו בהפסדנו. ולכן הַדָּגֵּשׁ על תשוּמת הלּב בְּמָה שקוראים וּמְשַׁנְּנִים, שהפה והלּב יהיה במקום אחד, בְּכִיווּן פּנימי ומרוּכּז, ולא מפוּזָּר בחיצוניּוּת. וּבדרך בטוּחה זאת, מתחילים להרגיש ולחוּשׁ ממשׁ את השּינּוּי והתּיקּוּן המשׁמעוּתי, ולשׂים לב לדברים החדשים המתגלּים לעינינו אשר לא ראינו בקריאות השׁטחיֹּות הקודמות של אותו סיפּוּר.

לעניוּת דעתי, זוהי אחת הדּרכים להתחיל לְהִתְכֹּונֵן כּדי לְהִכָּנֵס לַפַּרְדֵס הפּנימיּוּת שֶׁבַּלֵּב, "לַעֲרֹוךְ אֶת הַשֻׁלְחָן", ליצור הֶקְשֵׁר, וללמוד את חכמת הנּסתר של הקּבּלה, התורה שבעל פּה, לחדור לפני ולפנים מהסּיפּוּר החיצוני, וללמוד מה מסתתר מֵעֵבֶר לסּיפּוּר עצמו, וּלגַּלּות מֵימַדִּים חדשים, נסתרים ונפלאים בּמּורשת הטּובה, וּבּמסּורת העתּיקה והחדשה שלנו.

ע"ה שמואל בן-אור אביטל הי"ו אכי"ר